גיליון #3 |
מרב קמל וחליל בלבין, ״איש הנקניקיות וגנב המרחקים״ (פרט), 1062x228 ס״מ, חריטה בצבעי מים על נייר, 2020 (באדיבות קבוצת כאן ועכשיו לרכישת אמנות ישראלית. צילום: ©️ מוזיאון ישראל, ירושלים, אלי פוזנר)

גיליון #3

יוכי פישר על משבר החילוניות • קְווין סְלובּודיאן על אידיאולוגיות של הבדל בימין הליברטריאני • אילת שחר על תמורות במשטר האזרחות • ליאור זלמנסון על זהות אחודה במציאות מדומה • זהייה קונדוס על יפואיוּת ופלסטיניוּת

הגיליון השלישי של הזמן הזה הופץ עם גיליון ערב סוכות של עיתון "הארץ", ב-20 בספטמבר 2021. כל מאמרי הגיליון זמינים לקריאה באתר כתב העת, והם מצורפים כאן לעיונכם.

עיטור מעויין שחור

 

החילוניות היהודית בישראל רואה עצמה בשנים האחרונות כמי שנמצאת תחת מתקפה מתמשכת שמובילה למצב משברי. אבל המגמות המכונות כיום ״הדתה״ אינן נובעות רק מהתפשטותן של אמונות ופרקטיקות דתיות שונות אל המרחב הציבורי, אלא גם מתהליכי חילון עמוקים.

עיטור מעויין שחור
 

בחמישים השנים האחרונות הפכה בעיית אי-השוויון לשאלת מפתח בחשיבה הליברטריאנית והניאו-ליברלית, בעיקר בתגובה לאתגר השוויונאות משמאל. בעקבות זאת החלו זרמים שונים בימין הכלכלי ״לגלות מחדש״ הבדלים עיקשים בין בני האדם – אם ברמת הפרט, אם ברמת התרבות ואף הגזע.

עיטור מעויין שחור
 
 

בשנים האחרונות ניכרת מגמה גלובלית של החמרה בהליכי הגירה ואזרוח, המתאפיינת בהעמקת המעקב והפיקוח על מהגרים. לתמורות אלו שלושה היבטים מרכזיים: מעבר מגבולות טריטוריאליים יציבים לגבולות בלתי נראים, שנמתחים הרחק מעבר לתחומי המדינה ועמוק פנימה לתוכה; החרפת הדרישות התרבותיות והזהותיות המופנות כלפי מהגרים; והפיכת ההון לתנאי סף ואף לקיצור דרך להתאזרחות. שינויים אלו מערערים על תפיסות יסוד של האזרחות הדמוקרטית ומאיימים לא רק על מהגרים, אלא גם על זכויותיהם של כל אזרחי המדינה.

עיטור מעויין שחור
 
 

האינטרנט בגלגולו העכשווי מחייב את המשתמש להיות מזוהה עם דמותו המקוונת ואף להיות יותר "עצמו" מעצמו, בשירות מודל עסקי המבוסס על מעקב רציף אחר פעילותו ברשת. לקראת המיזוג הצפוי בין רשתות חברתיות למציאות מדומה, ייתכן שבשנים הקרובות נראה את עלייתה המחודשת של גישת ריבוי הזהויות שרווחה בשנות התשעים – הפעם בהובלת התאגידים השולטים במרחב המקוון, עם השלכות מרחיקות לכת בכל הנוגע לעתידם של מנגנוני המעקב והשליטה הדיגיטליים.

עיטור מעויין שחור
 
 

למדתי בבתי ספר יפואיים לצד תלמידים שלא היה להם סנדוויץ' לארוחת הצהריים, שהתעייפו מניסיונותיהם לפצח את האלף-בית הערבי. בשנות התיכון החלה להירקם בתוכי כמיהה להתחבר למעגלים שבעים וקוראים. עם הגיעי לאוניברסיטה העברית חברתי לחוגים החילוניים, ששאפתנותם הפוליטית והביטחון שבו נעו בקרב הרוב היהודי בקמפוס הקסימו אותי. החבאתי אז את שטיח התפילה במעמקי ארון הבגדים בחדרי במעונות וזנחתי את הערבית היפואית השזורה בעברית לטובת ערבית צחה. כשחזרתי לביקורים בעיר הולדתי גיליתי שבעיני חלק ממכריי השתכנזתי; נהייתי יותר פלסטינית, אבל איכשהו גם פחות יפואית.

דילוג לתוכן