אני נהגת גרועה. בעצם, לא בדיוק: אני נהגת בסדר, אני חושבת, אבל שונאת לנהוג. למדתי לנהוג מאוחר – רק כשהעולם הכניע אותי, וכבר לא הייתה לי ברירה, ומאז אני חשה חוסר ביטחון מוחלט בכלי הזה, שכולא אותי בתוך מתכת יצוקה ומצפה ממני להאמין ששום אש לא תתיך אותו ותכלה אותי איתה. אני נלחצת בקלות כשאני צריכה לחנות במקביל, נסערת מכל צפצוף או צפירה; אני מתעבת את הפקקים, אולי כי אני נוהגת כמעט רק באוטו של אימא שלי, שהוא ידני ודורש ריכוז כביר כדי לשחרר את דוושת הקלאץ' ברגע הנכון ולא להיתקע באמצע הכביש המהיר; ואני שונאת, אבל ממש שונאת, לנווט.
בניווט אני באמת גרועה: כבר במבוך התירס בגיל תשע, כשהרגליים שלי היו מכוסות ולא יכולתי להיעזר בנקודת החן על רגל שמאל כדי לדעת את הכיוון, כשלתי והסתבכתי והגעתי לקצה עם דמעות בעיניים. ההורים שלי הביטו זה בזו במבטים מודאגים. מאז למדתי להיות צמודה למפה, ועדיין הבדיחה בבית היא שאני יכולה לעבור באילת בדרך מתל אביב לכרמיאל, והיא לא מדויקת אבל בהחלט מבוססת על סיפור אמיתי.
אולי משום כך, כשהתבקשתי להסיע את מולו, פליטה שליוויתי במסגרת התנדבות במרכז האפריקאי בירושלים, החלטתי לשים את מבטחי בווייז ולא למצמץ. התוכנה סימנה את הקו הקצר ביותר האפשרי בין ירושלים לבאר שבע: מצד אחד ביתר עילית, אפרת, אלון שבות, קריית ארבע, עתניאל. מהצד השני: בית לחם, ניעלין, בית פג'אר, אל־ערוב, חברון. גם את אלה וגם את אלה לא הכרתי אז. שמתי את מבטחי באפליקציה, ולא חשבתי איך נגיע – רק לאן.
החיים בירושלים היו סחרחורת מתמדת, ולא רק בשל העליות והירידות התלולות והעיקולים החדים. בכל נסיעת אוטובוס או רכבת קלה בעיר שחוברה לה יחדיו ניבטו אליי הפנים השונות של החברה הירושלמית: דתיים וחרדים, ערבים נוצרים ומוסלמים, תלמידות אולפנה, סטודנטים באוניברסיטה, סטודנטיות בבצלאל. כולם חלקו יחד את אותו מרחב קטן וצפוף, שלא מאפשר התחמקות מלהביט באחר בעיניים, ובכל זאת צבע אחד כמעט שנעדר מהרכבת הזאת: שחור. או חום כהה. הקהילה האפריקאית בירושלים מצומצמת וקטנה, כמעט בלתי נראית. זו לא דרום תל אביב, שנצבעת גלים של לבן מדי שבת בדרך לכנסיות האתיופיות, והרחובות אינם רחובותיה הגדושים תדיר בהפגנות על גירוש ועל הישארות, מזה ומזה. בירושלים מוחים על דברים אחרים.
בשנה השנייה ללימודים גיליתי שיש תחנה אחת ברכבת הקלה שלידה דברים נראים אחרת. כשהייתי יורדת בתחנת העירייה, חוצה את הכביש, עוברת את הבר הרועש, נכנסת בכניסה השנייה ועולה לקומה השלישית – יקום אחר היה מתגלה: עולם שבו הלבן הוא המיעוט, והקהילה מגיעה לא רק כדי לבקש עזרה אלא גם כדי לחגוג את עצמה כקהילה. להביט בעיניים של אנשים שמאמינים בך, ולהעיז לחלום להיות שווי זכויות.
ועכשיו, בין בת עין לחלחול, ישבתי באוטו עם מולו, מנסה לעזור לה להגשים צעד אחד בדרך לחלום הזה. המשימה שלי הייתה אחת: להביא אותה לבית הדין לעררים בבאר שבע, היכן שתתחנן בפני הדיין, תסביר לו בעברית שבורה על מסע האימים שעברה בדרך בסיני, תתאפק שלא להרים את החולצה ולהראות לו את הגוף השבור. את הנפש השבורה ממילא סירבו שם לראות.
בדרך דיברנו על כל מה שהצלחנו לדבר עליו בעברית שאך התחילה את חייה בין שפתיה, שעוד הייתה כמו צב ים קטן שזה עתה בקע. העברית שלי שוחה בגרוני כמו דג, היא יקרה לי ואני שומרת אותה כמו פנינה. ובכל זאת השפה העברית היא שקישרה בינינו כשדיברנו על הילדים הקטנים שלה, איך היא מדמיינת את חייה פה, מה מצפה לה בבאר שבע, ומה תרצה לומר למי שיישב שם בכס השיפוט. לא דיברנו על העבר, הוא היה כמו צל כבד באחורי המכונית. אני חושבת שהיא ידעה שאני יודעת את כל מה שהיה כתוב בבּירוקרטיוּת משמימה על גבי המסמכים שהגשנו בשמה, אבל שתינו העדפנו להתעלם מכך. כשלא יכולנו עוד להתעלם, עברנו לדבר על הנוף.
מולו הביטה אל מעבר לחלון, ואז שאלה אותי: "מה זה, זה ישראל פה?" בעודה מצביעה על הכפרים הקטנים והרעועים בצדי הדרך, פחונים ובתים חצי בנויים, ומרחבים צרובים בשמש מנוקדים רק בעדרי כבשים תועות. לא עניתי. היא המשיכה להסתכל, מרותקת, ואז חייכה ואמרה: "זה נראה כמו אריתריאה".
הבטתי בה בהשתאות. בה ובמבט שלה, שראה בחוץ את מה שאני מעולם לא הצלחתי לקרוא בו. מה שהיה אמור להיות הבית שלי, ומעולם לא היה, נהיה פתאום הבית שלה. מה שאני רק מנסה לברוח ממנו, נהיה האפשרות היחידה שלה להצלה.
כמה שנים קודם לכן התחלתי לעבוד במועדונית לילדים בסיכון בדרום תל אביב, שהייתה מיקרוקוסמוס של מה שתל אביב כולה הייתה יכולה להיות: ילדי פיליפינים, לטינים, אפריקאים, פלסטינים, רוסים. בליל של שפות ותרבויות. כמעט כולם היו ילדים של הורים משני מקומות שונים. הם היו גם וגם, ויותר מכול היו ישראלים. הגעתי לשם צעירה ונטולת הגנות. זה היה שקוף לילדים שמולי, שבגיל שמונה כבר חוו יותר ממה שאחווה עד שלושים, והם השתמשו בזה בלי להסס. גם אם הבית הציבה מולי מייד את זהותי, מטיחה בי "אל תבואי אליי עם כל התארים שלך". עוד לא היה לי שום תואר, אפילו לא הייתי רשומה לאוניברסיטה, אבל היא צדקה. למרות שגרתי בשכונה ההיא, הייתי זרה.
אחרי שהמשמרת במועדונית מסתיימת והילדים מתפזרים לביתם, אני עוברת למקום שאליו אני לכאורה קצת יותר שייכת. רצה למשמרת הבאה שלי, בבר. מגיעה מתנשפת, מחליפה חולצה מלאה בכתמי נזלת וזיעה ורוטב עגבניות לחולצה חדשה, מפזרת את השיער, מורחת אודם בוהק. מחליפה את עורי ונכנסת אל מאחורי הבר, מוזגת לאנשים משקאות בשווי של סל סיוע למשפחה לשבוע. ככל שהערב מתקדם והמשקאות נמזגים, האנשים "הנכונים" מגיעים, ואני חושבת על הלא נכונים, על הילדים במועדונית שלי, שקרוב לוודאי לא יגיעו אפילו להיות מלצרים במקום הזה, לא כל שכן לקוחות.
הילדים במועדונית מבינים היטב את המדרג. באחד הימים, כשאני נשארת איתם לבד לרגע, אני שומעת את אמיר מקלל את דסטה: "שחורה! קופה!". ומיד שאר הילדים מחרים מחזיקים אחריו: "שחורה! קופה מגעילה!". אני מתבוננת בהם: אמיר ודסטה באותו צבע בדיוק, הכהים ביותר מבין הילדים. אמיר הוא הגדול, והוא מושך אחריו את תקווה, עלי ועמנואל. גם להם כבר ברור שכך העולם עובד: כדי לרומם את עצמך, יש להנמיך את מי שמתחתיך.
דסטה פורצת בבכי. אני מחבקת אותה, מנסה להסביר, לנחם, אבל לא מצליחה, ורק לפני שאימא שלה מגיעה היא מצליחה להפסיק לבכות.
באותו ערב, בבר, אני משתמשת בחידודי לשון קטנים כדי להגדיל את הטיפ – "זו מנה למיטיבי לסת" – וחושבת על דסטה ועל אימא שלה, שלא מדברות אותה שפה. דסטה לא תמיד מצליחה להסביר לה כשהיא רוצה לשתות מים או לאכול במבה. השפה, שמשמשת אותי כדי להפוך את היין למעושן ואת החסה לסלט מעודן, נפערת ביניהן כתהום, ואני רואה אותן צועדות הביתה בשתיקה, אחרי ששתיהן מנסות להסביר בצעקות, ומוותרות במשיכת כתפיים.
כשאני הולכת הביתה בארבע לפנות בוקר אני לוקחת איתי את הפסטה שנשארה מארוחת הצוות, להביא לאימא של דסטה מחר. אולי זו תזכורת לסבא וסבתא שלי, שכמוה ניווטו את דרכם אל האדמה הזאת כשכבר לא נשארה להם אדמה אחרת, ולכן מבקשים תמיד לסיים מהצלחת.
והנה, אדמה אחרת.
אדם, אשתו ואני עומדים בתור לרשות האוכלוסין באשדוד. אדם מתוקתק מאוד: הוא מגיע עם תיקיית מסמכים מסודרת לעילא ובזמן. הוא מדבר עברית מצוינת ואפילו כותב. אין לי ספק שהוא, בניגוד אליי, מנווט מעולה, למרות שלפי החוק היום בישראל הוא בכלל לא היה יכול להוציא רישיון. הוא עובד כבר יותר מעשור באותו המפעל, וקוּדם להיות מנהל קו ייצור. באותו היום קם בארבע בבוקר ונסע לעבוד שלוש שעות לפני התור במשרד הפנים, כדי שיוכלו לייצר ופלים. הוא אחראי על שליש מאספקת הטורטית למדינת היהודים. והוא גם סודאני מבקש מקלט, שמבקש עכשיו לרשום את הילדים שנולדו לו כאן בתעודת הזהות הזמנית שהמדינה סיפקה לו, מאחר שהיא לא מצליחה אפילו לבחון את בקשת המקלט שהגיש לפני יותר מעשר שנים.
כשאנחנו עוברים את הבידוק, המאבטח שואל את אדם באיזה שפה הוא מדבר – "ערבית?". אדם עונה לו כמעט בלי מבטא: "עברית, ערבית, אני מדבר את כל השפות". ובכל זאת, בתור למעלית מתברר: אפריקה מסתתרת בכיווני החיצים.
אנחנו בקומת הקרקע ורוצים להגיע לקומה שלוש, ולכן – כמו כל מי שפגשתי מימיי – אני לוחצת על החץ למעלה, כמו אומרת: לשם אני רוצה להגיע, בואי מעלית ושאי אותי לשם. אדם עושה, באותה אוטומטיות כמו שלי, את ההפך: לוחץ על החץ למטה. "אנחנו צריכים לקומה שלוש", אני מזכירה לו, והוא אומר לי: "אני יודע. בגלל זה לחצתי על החץ למטה".
הוא מסביר לי שככה זה – אנחנו רוצים להגיע למעלה, אבל אנחנו למטה, ולכן כדי שהמעלית תגיע, צריך להזמין אותה לאיפה שאנחנו: בואי מעלית אלינו, ואז נגיד לך לאן אנחנו חפצים להגיע. בסוף המעלית מגיעה ושנינו עולים יחד לקומה שלוש, משוכנעים באותה המידה בצדקתנו.
בקומה שלוש אפריקה פוגשת במזרח התיכון. לאשתו של אדם קוראים רים, היא פלסטינית. נולדה ברמאללה. כשאני מושיטה לפקידה את תעודת הזהות שלה כדי לרשום את הילדים במרשם, היא משתהה ומשתאה. "אבל היא… פלסטינית?", היא כמעט לוחשת בחדר ההומה. כן, אני עונה לה.
"אז מה היא עושה פה?!", היא סונטת, ומיד ממשיכה: "היא פלסטינית!", כאילו לא שמעה אותי בפעם הראשונה. "אני לא יכולה לרשום אותם ככה! אין לזה מקום במחשב".
אחרי שלוש שעות אנחנו מסיימים את הפגישה. לא מאמינים לאדם ולרים שהם נשואים, ולא מוכנים לרשום את הילדים שלהם. המחשב לא מסכים היום, אולי בפעם אחרת. בינתיים אדם צריך לחזור לעבודה.
בכל הנסיעה חזרה, בזמן שהווייז מכווין אותי ימינה, ישר ושמאלה ביציאה השלישית בכיכר, השאלה של הפקידה מלשכת רשות האוכלוסין באשדוד, קומה שלוש, לא יוצאת לי מהראש: "מה היא עושה פה?!".
מה הם כולם עושים פה? למה באו דווקא לכאן, לארץ הזאת שיושביה לא מצליחים להסתדר, מדממים על האדמה במקום ליהנות מחוּמה, בונים עוד ועוד חומות הפרדה. דווקא לכאן? דווקא כאן להקים משפחה? אני חושבת על סבתא שלי, שהגיעה לפה מצרפת אחרי השואה. מה את עושה פה, סבתא? ומה אני עושה פה, כתוצאה ישירה של המסע שלך?
הרבה פעמים אני מרגישה שאולי זו רק טעות של ההיסטוריה שאני בישראל: אני הדור האבוד, זו רק סטייה קטנה ומייד אני חוזרת לאירופה, חמושה בדרכון אירופי ובעור אירופי שנצרב מהר מדי בשמש הישראלית, בחיוך אירופי שמנומס מדי עבור הילדים במועדונית שלי, עבור אם הבית, עבור הפקידה ברשות האוכלוסין. הייתי רוצה להאמין שהנה, מייד אני חוזרת לשם והכול יסתדר, אבל אני יודעת שגם שם לא אהיה בבית. שם כל ה"לא אירופה" שלי תשפריץ החוצה, ולא יהיה לי איך להסתיר. הישראליות שלי תתגנב מהכיסים, ולא יהיה לי איך לנווט את דרכי כדי לא להיתפס. והשפה, איך עוזבים את השפה הזאת שהיא היא הבית, שבה כותבות וחושבות ואוהבות, איך מחליפות אותה בשפת האהבה האולטימטיבית שסבא וסבתא שלי ויתרו עליה כדי ללמוד דווקא את העברית השבורה, והגרונית, והאהובה הזאת.
אז אני לא שואלת את סבתא שלי מה היא עושה פה. במקום, אני מספרת לה את סיפור המעלית. בתגובה, היא מסבירה לי שבאפריקה ההתייחסות לעתיד ולעבר אחרת מאשר אצלנו: אם אצלנו העבר מאחורינו והעתיד מלפנינו, הרי שם הכול הפוך – העבר הוא הדבר היחיד שביכולתנו לראות, ולכן הוא מלפנינו; לעומת זאת, העתיד, נסתר ופלאי ובלתי ידוע, חייב להיות מאחורינו.
אולי יש בכך נחמה מסוימת: כל מה שעשיתי עד כה, כל מה שהפך אותי למי שאני, נמצא לפניי. שום דבר מזה לא אבד, הכל קיים ונגיש ואפשרי, והעתיד – מסתורי ובלתי נראה – יכול לראשונה באמת להיות הכול.
הנה העבר והעתיד שלי נפרשים מולי: מועדונית הילדים, ההתנדבות במרכז האפריקאי למיצוי זכויות, העבודה המשפטית כעורכת דין במשרד קטן לזכויות אדם בדרום העיר. קשרתי את חיי בחיי הקהילה הזאת שבאה מאותה אדמה רחוקה – אפריקה – בלי לשאול את עצמי מדוע. בלי להבין עד הסוף למה הגיעו דווקא לפה. ובמקביל, גם בלי לדעת למה הגעתי אני דווקא לפה, ולמה אני עושה דווקא את זה.
הרי עניי עירך קודמים.
וזו בדיוק התשובה: הם עניי עירי.
וגם האפשרות שלי להיות משהו אחר, כמו שאני שלהם. האפשרות שלי להיות לא רק העבר, כואב ומדמם, שנולד מתוך פצע והמשיך לחטט בו כך שלא יגליד, אלא גם העתיד – עתיד שהוא קיבוץ גלויות על באמת. כור היתוך אמיתי. הם האפשרות שלי, של כולנו אולי, לצאת מחיים במסלול אחד, חד־כיווני: נזמין מעליות מעלה על ידי לחיצה על החץ מטה והן בכל זאת יגיעו.
אני חושבת: כמה היינו יכולים לגדול מהאנשים האלה. בינתיים אני מדמיינת את העתיד כמו הקו שמסמן לי הווייז: קשה וברור, ברור כמו השמש שמכה בי כשאני יוצאת עם אדם מלשכת רשות האוכלוסין, קר כמו כיסאות המתכת כשאני מחכה עם מולו לדיון בבאר שבע, עצוב כמו הבכי של דסטה כשהיא לא מצליחה להחזיק יותר את הדמעות.
אבל אולי הוא לא חייב להיות כזה. אולי יש עתיד שבו, דווקא בנסיעה בין בת עין לחלחול, ארגיש את ארצי מולדתי ניבטת אליי. לא אתלבט בין מסלולים בווייז, כי כל הכבישים יהיו פתוחים לכול, וברכב שייסע לידי יוכל לנהוג מבקש מקלט מאריתריאה. אולי אז אדע לא רק מה אני לא, אלא גם מה אני כן: אישה שגרה בארץ עם לב פתוח. ובעתיד הזה, אם מותר להפליג, אולי אני אפילו כבר יודעת לנווט לכרמיאל.
אולי זו המתנה הגדולה שאפריקה יכולה לתת לנו, למי שקלטו את פצועיה ובורחיה: את האפשרות לדמיין כיצד העתיד יוכל להיות משהו אחר. העבר יהיה מלפנינו, העתיד מאחורינו. נוכל לדמיין את כל מה שאנחנו עדיין לא רואים.
