לחיצה לגלילה למטה
דניאל מקדונלד, "משפחת איכרים אירית מגלה את הכימשון במלאי תפוחי האדמה שלה", 1847 (National Folklore Collection, University College Dublin)

ליברליזם על פי האקונומיסט

פּנקג' מישׁרה

האקונומיסט נודע זה מכבר כמגזין בעל השפעה יוצאת דופן. בתוך עשור מהקמתו כבר תיאר מרקס את המגזין הליברלי כזרוע מזרועות "האריסטוקרטיה הפיננסית", וכיום סביר שנמצא אותו הן באייפד של יזמים צעירים בניו דלהי והן במטוסו הפרטי של ביל גייטס. ספרו החדש של אלכסנדר זֶבין מתאר מגזין שמאז הקמתו באמצע המאה התשע-עשרה ועד היום דגל פעם אחר פעם בעמדות הרסניות בשורה של צמתים היסטוריים. בתוך כך זבין מציג למעשה חקירה של היחסים הנזילים שבין הליברליזם, על מופעיו ההיסטוריים השונים, ובין קפיטליזם, אימפריאליזם, דמוקרטיה ומלחמה

"הליברליזם כונן את העולם המודרני, אבל העולם המודרני הולך ופונה נגדו". תואנה זו עלתה במאמר שפורסם באקונומיסט בסוף שנת 2018 לרגל 175 שנה לכתב העת. "אירופה ואמריקה מצויות בעיצומה של מרידה עממית נגד האליטות הליברליות, שנתפסות כמי שמשרתות רק את עצמן ואינן מסוגלות, או אינן מעוניינות, לפתור את בעיותיהם של אנשים רגילים", ואילו סין הופכת בהדרגה לכלכלה הגדולה בעולם. מבחינת המגזין שנוסד כדי "להניף את דגל הליברליזם", זוהי התפתחות "מדאיגה ביותר".

נדמה כי מצב המשבר של הליברליזם הוא עובדה מוכרת לכל רוחב הקשת הפוליטית בימינו. ברק אובמה כלל את ספרו של פטריק דנין (Deneen) Why Liberalism Failed (2018) ברשימת הקריאה המומלצת שלו לאותה שנה; ולדימיר פוטין, מצידו, צוהל על שאבד הכלח על הליברליזם. הימין מאשים את הליברלים בקידום אינדיווידואליזם אנוכי וחומרנות גסה על חשבון לכידות חברתית וזהות תרבותית; אנשי המרכז טוענים שהאובססיה הליברלית לתקינות פוליטית ולזכויות מיעוטים דחפה מצביעים לבנים לחיקו של דונלד טראמפ; ואילו לפי השמאל המתחדש, עלייתה של הדמגוגיה היא עונש על דוקטרינות הממשל המצומצם של הניאו-ליברליזם הטכנוקרטי, שעיצבו את המדיניות באירופה ובאמריקה מאז שנות השמונים והכתיבו הפחתת מיסים, הפרטה, דה-רגולציה פיננסית, מאבק באיגודים וקיצוץ בשירותי הרווחה.

המתקפות על הליברליזם אינן תופעה חדשה. קרל מרקס כתב כבר בשנת 1843, שנת ייסודו של האקונומיסט, ש"גלימתו המרהיבה של הליברליזם נשרה מעליו, ורודנות מבחילה נחשפה לעיני כול". ניטשה התייחס בביטול אל ג'ון סטיוארט מיל, מחברו של הטקסט הליברלי הקנוני על החירות (1859), וראה בו "אוויל". תחת שלטון הקולוניאליזם, מבקרים כמו רומֶשׁ צ'וּנדר דאט (Dutt) בהודו וסוּן יאט-סֶן (Yat-sen) בסין ציינו את שיתוף הפעולה של הליברליזם עם האימפריאליזם המערבי; ואילו מוחמד עבדו, המופתי הגדול של מצרים, כתב ש"הליברליות שלכם, כך רואים בבירור, היא למענכם בלבד" (מיל אכן הצדיק את הקולוניאליזם בטענה שהוא יוליך לשיפור ה"ברברים"). מנקודת מבט שונה מאוד, הליברליזם ספג ביקורת במעצמות בעלות שאיפות אימפריאליסטיות כמו גרמניה (מצד קרל שמיט [Schmitt]), איטליה (מצד גאיטנו סלבֶמיני [Salvemini]) ויפן (מצד טוקוטומי סוהו [Sohō]). הוגים אנגלו-אמריקניים כמו ריינהולד ניבּוּר (Niebuhr) וג'ון גריי (Gray) עמדו מאז על יחסיו הבעייתיים של הליברליזם עם דמוקרטיה וזכויות האדם ועל ביטחונו המופרז בכוחן של התבונה והקדמה.

אבל המגוון העצום של כיווני הביקורת מקשה עלינו להבין מהו בדיוק מושאה. שורשי המחשבה הליברלית מגיעים עד כתביו של ג'ון לוק על תבונת היחיד, התיאוריה הכלכלית של אדם סמית והאמפיריציזם של דייויד יום; אבל כיום דומה שהדוקטרינה מכילה בתוכה יסודות סותרים. הפילוסופיה של החירות האישית מבטאת הן שאיפה לחופש מהתערבות מדינתית בעניינים כלכליים (עמדה הקרובה לליברטריאניזם) והן דרישה שהמדינה תבטיח מידה מינימלית כלשהי של צדק חברתי וכלכלי – הליברליזם של הניו-דיל ושל מדינות הרווחה האירופיות. דמויות המופת של הליברליזם עצמן נעו בין הדרישות הללו. מיל, הגם שתמך באימפריאליזם הבריטי בהודו ובאירלנד, כינה עצמו סוציאליסט והתווה שאיפה להשיג "בעלות משותפת על חומרי הגלם בעולם". השפל הגדול דחק את ג'ון דיואי למסקנה כי "כלכלה סוציאליסטית היא האמצעי להשגת התפתחות אישית חופשית". ישעיהו ברלין דגל באי-התערבות של המדינה בהרצאתו המהוללת משנת 1958 על "שני מושגים של חירות"; אבל כעבור 11 שנים כבר הבין ש"החירות השלילית" מחמשת "את המוכשרים והאכזרים כנגד מי שיכולתם פחותה ומזלם לא שפר עליהם כל כך".

בגלל הסבך המושגי הזה הליברליזם הוגדר, במידה יוצאת דופן, על דרך השלילה. מבחינת הליברלים הצרפתים בראשית המאה התשע-עשרה, הליברליזם שימש להגנה מפני הסחף הקיצוני של היעקובינים ושל האולטרה-מלוכנים. מבחינת הליברלים ממנצ'סטר, תומכי הסחר החופשי במחצית המאה התשע-עשרה, הליברליזם היה אנטי-קולוניאליסטי. ליברלים בגרמניה, לעומת זאת, היו בעלי בריתם של לאומנים ואימפריאליסטים כאחד. במאה העשרים נעשה הליברליזם נס המערכה מול הקומוניזם והפשיזם. למעשה, לאחרונה נשמעה הטענה כי רק בדיעבד, אחרי שהליברליזם הפך לברירת המחדל בהתנגדות לאידיאולוגיות טוטליטריות, גובשו עבורו לכידות פנימית ואילן יוחסין אינטלקטואלי. לוק, שהיה נוצרי אדוק, לא נתפס כפילוסוף של הליברליזם עד ראשית המאה העשרים. עד אז המילה "ליברלי" גם לא הייתה חלק מן השיח הפוליטי בארצות הברית. בשנת 1950, כאשר ליונל טרילינג טען שהליברליזם "אינו רק המסורת האינטלקטואלית השלטת בארצות הברית כי אם המסורת האינטלקטואלית היחידה", המונח כבר הפך בהדרגה למסמן כללי של יוקרה מוסרית – מילה נרדפת לדמוקרטיה, לקפיטליזם ואפילו, בפשטות, למערב; ומאז פיגועי 11 בספטמבר נדמה כי הליברליזם מגדיר את המערב יותר מתמיד במאבקו נגד אויבים לא ליברליים כמו הפשיזם האיסלאמי והרודנות הסינית.

האקונומיסט מתגאה בשיוכו למסורת האנגלו-אמריקנית הלוחמנית הזאת וטוען בלהט כי פעל לקידום התפיסה הליברלית מאז ייסודו. אלכסנדר זֶבין (Zevin), היסטוריון באוניברסיטת העיר ניו יורק (CUNY), מקבל בספרו Liberalism at Large את הטענה הזאת ומספר לא רק את סיפורו של האקונומיסט אלא גם את סיפור השפעתו בעולם. השימוש באקונומיסט כמעין סוכן מתווך להבנת הליברליזם מאפשר לזבין לחמוק מאי-הסדר המושגי סביב הדוקטרינה. בבחינתו את הכרזות האקונומיסט ואת קווי המדיניות שניסחו מי שנשמעו לו, הוא מציג למעשה חקירה של שלל ה"ליברליזמים" שהופעלו בעולם לאורך 175 שנים. מתמונתו המצטיירת של המגזין אפשר בהחלט לומר כי (הודות לעוצמתה הצבאית, התרבותית והכלכלית של בריטניה ואחר כך של אמריקה) הוא עיצב את העולם המודרני, גם אם לא בדיוק באופן שבו ליברלים רבים מדמיינים זאת.

מבחינת השפעתו, האקונומיסט נודע זה מכבר כמגזין יחיד במינו. בתוך עשור מהקמתו כבר תיאר אותו מרקס כזרוע מזרועות "האריסטוקרטיה הפיננסית". בשנת 1895 קרא לו וודרו וילסון "מעין השגחה פיננסית לאנשי עסקים משני עברי האוקיינוס האטלנטי" (וילסון האנגלופיל חיזר אחר אשתו הסבלנית בעליל באמצעות ציטוטים מדברי וולטר בג׳ט [Bagehot], עורכו המפורסם ביותר של האקונומיסט). במשך שנים התגאה העיתון בייחוס של קוראיו. כיום יש לו כמעט מיליון מנויים בצפון אמריקה (עוד יותר מאשר בבריטניה) ו-700 אלף בשאר העולם. מאז ראשית שנות התשעים הוא נחשב, לצד הפייננשל טיימס, לקול בריטי מתוחכם בזכות הגלובליזציה – הרחק מצרימת קולו של הוול סטריט ג'ורנל, המגויס מדי והאמריקני מדי.

על פי נתוני האקונומיסט עצמו, קוראיו הם הצרכנים העשירים והפזרנים ביותר מקרב כל קוראי המגזינים; מעל עשרים אחוזים מביניהם הצהירו כי החזיקו פעם ב"מרתף יינות משובחים". כמו אסטון מרטין, בית האופנה בּרבֶּרי ושאר מותגים בריטיים גלובליים, האקונומיסט נושא סביבו הילה אליטיסטית. "קשה להיות לבד בצמרת", קובעת אחת הפרסומות שלו, "אבל לפחות יש שם מה לקרוא". מאמריו, שכמעט כולם אינם חתומים, נערכו עד לא מזמן ממשרד בשכונת סיינט ג'יימס שבלונדון, מעוז של אנגליוּת מצוחצחת, שופע מועדונים פרטיים, חנויות סיגרים, כובענים וחייטים. העורכת הנוכחית שלו, זֶני מינטון בֶּדוס (Beddoes), היא האישה הראשונה שהחזיקה אי פעם במשרה זו. צוות העיתון, שבעיקרו הוא לבן, מגויס רובו ככולו מן האוניברסיטאות אוקספורד וקיימברידג', ושיעור יוצא דופן מקרב עורכיו החשובים הגיע מקולג' אחד באוקספורד – מגדלן. "היעדר הגיוון הוא יתרון", סיפר לזֶבין גדעון רחמן (Rachman), עורך לשעבר באקונומיסט שכותב כעת בפייננשל טיימס, משום שהוא מייצר נקודת מבט נחרצת ולכידה. למעשה, הכותבים אינם מהססים לצרף לידיעות ולניתוחים שלהם המלצות מדיניות (למשל איך לפתור את בעיות האנרגיה של הודו). הכתבות קצרות בדרך כלל, אבל הכיסוי מקיף; גיליון יחיד עשוי לטפל בהתקוממות בדרום תאילנד, בתחבורה הציבורית בג'קרטה, במחירי הסחורות ובהתפתחויות האחרונות בתחום הבינה המלאכותית. בזכות אווירה זו של ידיעת-כול מושחזת, גדולים הסיכויים למצוא את העיתון גם באייפד של יזמים צעירים בניו דלהי וגם במטוסו הפרטי של ביל גייטס.

לזֶבין, אשר בעליל רכש בקיאות גדולה בארכיוני המגזין, יש ידע עמוק על מנגנוני הפעולה שלו ועל קשריו ההיסטוריים עם כוחות פוליטיים וכלכליים. הוא מראה כיצד עורכיו וכותביו היו מחלוצי הדלתות המסתובבות המחברות תקשורת, פוליטיקה, עסקים ופיננסים; עם בוגרי העיתון נמנו מי שהיו לימים סגן הנגיד בבנק המרכזי של אנגליה, ראש ממשלת בריטניה, ונשיא איטליה. זבין מתאר כיצד בעלי תפקידים כאלה הגדירו, בצמתים מרכזיים בהיסטוריה, את יחסיו הנזילים תמיד של הליברליזם עם קפיטליזם, אימפריאליזם, דמוקרטיה ומלחמה.

גרסה מרוכזת של התזה הזאת אפשר למצוא בקריירה של ג'יימס וילסון, מייסדו ועורכו הראשון של האקונומיסט. וילסון, יליד סקוטלנד שהחל את דרכו כבעליו של עסק כובענות מקרטע, רצה שעיתונו יפַתח ויפיץ את דוקטרינת הלֶסֶה פֶר – "רק עקרונות טהורים", בניסוחו. הוא הביע התנגדות קולנית במיוחד לחוקי הדגן, מכסי מגן חקלאיים שעוררו התנגדות בקרב הסוחרים. חוקי הדגן בוטלו בשנת 1846, שלוש שנים אחרי פרסום גיליונו הראשון של המגזין, ואז החל וילסון להטיף במרץ למען סחר חופשי ובזכות הדיסציפלינה הכלכלית, שהייתה אז תחום ידע עולה. הוא נבחר לפרלמנט והחזיק במשרות שונות בממשלה הבריטית. הוא גם הקים בנק פאן-אסיאתי, שהיום ידוע בשם Standard Chartered, אשר התרחב במהירות בזכות המסחר באופיום עם סין. בשנת 1859 התמנה וילסון לתפקיד שר האוצר ההודי. הוא מת בהודו כעבור שנה, בעיצומו של ניסיון לשנות מן היסוד את המערכת הפיננסית שם.

במהלך הקריירה הקצרה שלו כעיתונאי "מגויס", וילסון הבהיר נחרצות למה התכוון כשאמר "עקרונות טהורים". הוא התנגד לאיסור על מסחר עם מדינות שהתירו עבדות, מן הטעם שאיסור כזה יפגע גם בעבדים וגם בצרכן הבריטי. בשנות הארבעים של המאה התשע-עשרה, כאשר תושבי אירלנד גוועו ברעב שנגרם במידה רבה בגלל הסחר החופשי – הבריטים התעקשו להמשיך בייצוא מזון מאירלנד למרות המחסור הקטסטרופלי ביבול – וילסון קרא לתרופה מן הסוג ההומיאופתי: עוד סחר חופשי. כשההתנגדות האירית נעשתה טורדנית, הוא יעץ לבריטים להגיב ב"דיכוי רב עוצמה, נחרץ אבל צודק". בקשיחות דומה נהג עם הסובלים מהתרחבות הפערים במולדתו. לתפיסתו, ממשלת בריטניה שגתה כשחייבה את חברות הרכבות לשפר את איכות השירות לבני מעמד הפועלים, שעד אז נאלצו לנסוע בקרונות מטען פתוחים: "היכן שהרווח הוא הגדול ביותר – שם זוכה הציבור לשירות המיטבי. הגבל את הרווח והגבלתָּ באלף דרכים שונות את כושר ההמצאה". חוק בתי חרושת שאסר העסקת נשים מעל 12 שעות ביום נראה לו מזיק באותה מידה. באשר לחינוך הציבורי, וילסון סבר כי האנשים הפשוטים "צריכים לחנך את עצמם כפי שהם מזינים את עצמם".

האקונומיסט ביטא תפיסה שלפיה "אם החתירה למימוש האינטרס הפרטי אינה מוליכה לרווחה כללית כאשר מניחים לה לפעול בחופשיות אצל כולם במידה שווה, כי אז שום מערכת שלטונית לא תוכל להשיג רווחה כזאת". אבל התברר כי ההתנגדות למעורבות הממשלתית השתתקה במצבים שבהם נראה היה כי הליברליזם מאוים. בשנות החמישים של המאה התשע-עשרה, כותב זֶבין, מלחמת קרים, מלחמת האופיום השנייה והמרד ההודי "זעזעו את הליברליזם הבריטי בממלכה עצמה והביאו לחשיבה מחודשת עליו מעבר לים". תומכי הסחר החופשי חזרו וטענו שהוא הערובה הטובה ביותר נגד מלחמה, אבל התפשטותה של בריטניה ברחבי אסיה, שלעיתים תכופות הסחר החופשי כפה אותה באמצעות כידוני רובים, עוררה התנגשויות צפויות; ומבחינת האקונומיסט, כל מקום שבו "האינטרסים האימפריאליים [של בריטניה] עומדים בסכנה, המלחמה עשויה להפוך לצורך מוחלט שיש לקבלו בברכה".

בגידה זו בעקרונות הרחיקה, בין השאר, את איש העסקים והמדינאי ריצ'רד קובדן (Cobden), שעזר לווילסון לייסד את האקונומיסט והיה שותף לתפיסתו המוקדמת כי הסחר החופשי הוא ערובה לשלום עולמי. לדידו של קובדן, הודו הייתה "מדינה שאיננו יודעים כיצד לשלוט בה", וההודים צדקו מבחינתו כשהתקוממו נגד רודנות כושלת. אבל עבור האקונומיסט של וילסון ההודים, כמו האירים, המחישו את "האופי הילידי… חציו ילד חציו פרא, מוּנע בדחפים פתאומיים וחפים מתבונה". פרט לכך, "המסחר עם הודו ייפסק אם הכוחות האנגלים ייסוגו". העורך הבא, וולטר בג'ט, שהיה חתנו של וילסון, הרחיב את כוח המשיכה של המגזין והעניק לדעות שבוטאו בו זוהר אינטלקטואלי מפתה יותר, אבל הקו המערכתי לא השתנה כמעט. במהלך מלחמת האזרחים בארצות הברית שכנע את עצמו בג'ט שמדינות הצפון, אשר בעבר נלחמו רק "נגד אינדיאנים עירומים ומקסיקנים מפגרים וחסרי משמעת", לא ינצחו לעולם את הקונפדרציה, שאותה הוא אהד באופן אישי. הוא סבר גם שמוטב כי ביטול העבדות יושג באמצעות ניצחון הדרום, ומעל הכול – הסחר עם מדינות הדרום יהיה חופשי יותר.

בדיונו בטעויות אלו ואחרות בשיפוט המערכתי של האקונומיסט, זֶבין נזהר שלא להפגין עליונות מוסרית (virtue signalling) או להחיל סטנדרטים אנכרוניסטיים. נראה כי באמת ובתמים מסקרן אותו האופן שבו החזון הליברלי של חירות אישית והרמוניה בינלאומית "התגלגל", כפי שניסח זאת פעם ניבּוּר, "לכדי מציאות עגומה של קפיטליזם בינלאומי הפועל לחיזוק כוחו בעולם בלי שום נקיפות מצפון או מעצורים פוליטיים". חלק מן ההסבר טמון בסוציולוגיית האליטות של זֶבין: להבנתו, הליברליזם משמש כאידיאולוגיה המאפשרת למעמד שליט עשיר, חזק ומרושת להעניק לעצמו לגיטימציה. גם מקומה של השאפתנות האישית לא נפקד ממנו. ארבע פעמים היה בג'ט מועמד לפרלמנט כנציג המפלגה הליברלית בבריטניה; כבן למשפחת בנקאים, הוא ראה בעצמו ובמגזין שלו מי שתפקידם לייעץ לדור חדש של בעלי הון בריטים נועזים. כהונתו כעורך חפפה את עידן ההון הגדול, שבה ההון הבריטי שינה את כלכלת העולם מקצה לקצה – הרחיב את ייצור המזון בצפון אמריקה ובמזרח אירופה, את ייצור הכותנה בהודו, את כריית המשאבים באוסטרליה ואת פרישת מסילות הברזל בכל רחבי העולם. על פי זֶבין, "על האקונומיסט של בג'ט הוטל למפות את העולם החדש הזה ולחבר בין התובנות התיאורטיות של הכלכלה הפוליטית ובין האנשים והמקומות שאליהם שלחו אנשי עסקים את כספם".

לחצי ההתפשטות הקפיטליסטית מעבר לים וניצני ההתנגדות אליה בתוך בריטניה עצמה חוללו שינויים נוספים בדוקטרינה הליברלית. זֶבין מתאר יפה כיצד התמודדו הליברלים עם הדרישה הגוברת לדמוקרטיה. בצעירותו קרא בג'ט את ג'ון סטיוארט מיל והוקיר אותו; אבל כעורך הוא לא הסכים איתו כמעט על דבר מעבר לצורך לתרבת את העמים הילידיים באירלנד ובהודו. מבחינת בג'ט, מחשבתו של מיל להרחיב את זכות הבחירה לנשים נראתה אבסורדית ממש. הוא התנגד גם להצעתו של מיל להעניק זכות בחירה לבני המעמדות הפועלים בבריטניה, והזכיר לקוראי העיתון כי "התאגדות פוליטית של בני המעמדות הנמוכים, בתור שכאלה ולמטרותיהם-שלהם, הוא רעה מן המעלה הראשונה". שלא במפתיע, האקונומיסט שיבח את מוסוליני (שהיה קורא נאמן) על הסדר שהשליט בכלכלה האיטלקית לאחר שסכסוכי עבודה זעזעו אותה.

ועם זאת, בראשית המאה העשרים כבר הלכה והתגבשה בעיתון ההכרה שבחברה מתועשת מתקדמת נדרש ריסון כלשהו לליברליזם הקלאסי, ושמיסוי פרוגרסיבי ומוסדות בסיסיים של רווחה חברתית הם מחיר שצריך לשלם כדי לנטרל את התסיסה הגוברת. מאז מציג העיתון את התפנית הזאת בתפיסתו כראיה לליברליזם הפרגמטי שלו. זֶבין מראה שזו הייתה תגובה רוויית טינה ללחצים דמוקרטיים מלמטה. יתר על כן, האקונומיסט שרטט גבולות ברורים לליברליזם הרחום החדש שלו. גם ב-1914 המשיך אחד מעורכי העיתון, פרנסיס הרסט (Hirst), להוקיע את "המכשפות המצווחות, הנאבקות, הנלחמות", שתבעו לעצמן זכות הצבעה למרות שחסרו כל יכולת לחשיבה תבונית. ההשוואה שערך בין הסופרג'יסטיות לשודדים רוסים וטורקים כשתיאר אותן כמי שבוזזות "נדרים קדושים, קשרי אהבה וחיבה, כבוד, רומנטיקה" עזרה לדחוף גם את אשתו לזרועות הסופרג'יסטיות.

כאשר גדל מספרם של בעלי זכות הבחירה וכאשר מנגנוני שוק חיזקו רודנים והאיצו סכסוכים בינלאומיים, נאלץ האקונומיסט לבסוף להתפשר על טוהר ערכיו. בשנת 1943, בספר שחגג מאה שנים לעיתון, עורכו דאז הודה כי שכבות נרחבות יותר בציבור ראו ב"אי-השוויון ובאי-היציבות" בעיה חמורה. האקונומיסט חלק על הסוציאליסטים "לא מצד התכלית שכיוונו אליה, אלא רק מצד השיטות שהציעו כדי להשיג אותה". עמדה זו שיקפה את ההכרה הרווחת משני עברי האוקיינוס האטלנטי, שלפיה ממשלות צריכות לעשות יותר כדי להגן על אזרחים מפני מערכת כלכלית תנודתית ובלתי יציבה. אבל מאז שנות השישים, האקונומיסט שב בהדרגה אל אידיאלי היסוד שלו.

בעשותו זאת הוא החמיץ את ההזדמנות לכוונן מחדש, לעידן פוסט-קולוניאלי, ליברליזם שעוצב בשיאו של האימפריאליזם. עלייתן של מדינות לאום חדשות ועצמאיות ברחבי אסיה ואפריקה משלהי שנות הארבעים ואילך הייתה אולי ההתפתחות החשובה ביותר במאה העשרים. מאז מתמודד הליברליזם עם מבחן חדש שמציב לו הרוב הגדול של אוכלוסיית העולם: האם עמים ריבוניים חדשים, שחלק גדול מאוכלוסייתם עני ואינו יודע קרוא וכתוב, יוכלו לאמץ מיד את השוק החופשי ולמזער את המעורבות הממשלתית? האם תוכל מדיניות כזאת להצליח בלא השקעה ממשלתית מקדימה בבריאות, בחינוך ובתעשייה מקומית? אפילו ליברל בן המלחמה הקרה כדוגמת רֶמון ארון (Aron) פקפק באפקטיביות של ליברליזם מזן מערבי באסיה ובאפריקה. ובכל זאת לא היסס האקונומיסט להתבונן באומות הפוסט-קולוניאליות על אתגריהן המורכבים מבעד לדיכוטומיה הפשטנית של תקופת המלחמה הקרה, המבחינה בין עולם "חופשי" ו"בלתי חופשי". מכל מקום, עד שנות השבעים שאבו עורכי העיתון יותר ויותר השראה מחוגים לכלכלה וממכוני מחקר – שם שלטו עקרונות ניאו-ליברליים טהורים מבית מדרשם של מילטון פרידמן ופרידריך האייק – ולא מתיאורטיקנים ליברליים של צדק כמו ג'ון רולס, רונלד דבורקין (Dworkin) ואמרטיה סן (Sen).

בשנות השמונים, התמיכה הנלהבת של המגזין בתפיסה הניאו-ליברלית של מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן הובילה לעלייה דרמטית בתפוצתו בארצות הברית (רייגן אף טרח להודות לעורך המגזין אישית על תמיכתו, במהלך ארוחת ערב). ידועה אמירתו של דין אצ'יסן (Acheson) כי "בריטניה איבדה אימפריה וטרם מצאה לעצמה תפקיד". אבל שום חרדה כזאת מאובדן המעמד לא הפריעה לאקונומיסט לחצות את האוקיינוס האטלנטי כדי לעשות לעצמו נפשות ולהגדיל את השפעתו. אחרי מלחמת העולם השנייה, כשארצות הברית הייתה לכוח ההגמוני הגלובלי החדש, הסתגל המגזין במהירות ל"פּקס אמריקנה", למרות תרעומת קלה שפשטה תחילה בקרב האליטות הבריטיות באותה עת. הוא החל לרחוש כבוד רב לארצות הברית, שנראתה, כדברי אחד העורכים, כ"אח בוגר ענק, עוגן של ביטחון, אמון ויציבות לבני המשפחה החלשים יותר, ומקור לעצבנות ואי-ודאות לבריונים בפוטנציה".

פירוש הדבר היה תמיכה איתנה במעורבות אמריקנית מעבר לים, קודם כול בווייטנאם, שם, כפי שסיפר לזֶבין ההיסטוריון וחבר המערכת לשעבר יוּ ברוגן (Brogan), הכיסוי של האקונומיסט היה בבחינת "תעמולת סי-איי-איי טהורה". העיתון הלבין את זוועות המלחמה ותיאר את טבח מִי לַיי ב-1968 כ"וריאציות מינוריות על התמה הכללית של טעויות שגברים עושים במלחמה". ב-1972, בעקבות הפצצות שטיח בצפון וייטנאם, המגזין כבר התלונן שהנרי קיסינג'ר נוהג בצפון-וייטנאמים בכפפות של משי. מדיניות הנאמנות לאח הבוגר הענק גם קירבה במידה מסוכנת חלק ממקדמי הליברליזם לתחום גניבת הדעת. זֶבין מספר סיפורים צבעוניים על קנאי המלחמה הקרה במגזין, אנשים כמו רוברט מוס (Moss) למשל, שהכינו בחריצות את דעת הקהל העולמית להפיכה הצבאית בצ'ילה שהפילה את המנהיג הנבחר סלבדור איֵינדה בשנת 1973. מוס טען כי "הגנרלים בצ'ילה הגיעו למסקנה שלדמוקרטיה אין זכות להתאבד" (הגנרלים הביעו את תודתם באמצעות קנייה והפצה של כמעט עשרת אלפים עותקים של המגזין). זֶבין מספר שכאשר שמע מוס על מותו של איינדה, הוא רקד במסדרונות האקונומיסט ושר "האויב שלי מת!". כעבור זמן התמנה מוס לעורכו של עיתון שעמד בבעלותו של אנסטסיו סומוזה, רודן ניקרגואה שנתמך בידי ארצות הברית.

אחרי נפילת המשטרים הקומוניסטיים בשנת 1989 מיהר האקונומיסט לקחת על עצמו תפקיד פעיל ביותר ברוסיה ובמזרח אירופה, תחת סיסמאות ההפרטה והדה-רגולציה. הכלכלן ג'פרי סאקס, שפעל אז לעיצובן מחדש של "כלכלות מעבר" באזור, טבע מעל דפיו את המונח "טיפול בהלם" לקו המדיניות הזה. ההנדסה הכלכלית-חברתית המחודשת הייתה אכזרית; משכורות ושירותים חברתיים קרסו, וב-1998 התמוטטה המערכת הפיננסית ברוסיה. חודשים מספר לפני האסון עדיין הילל האקונומיסט את ה"דינמיות, הפיקחות והחזון" של אנטולי צ'וּבּאיס (Chubais), הפוליטיקאי שמכר את נכסי רוסיה לאוליגרכים ואשר הפך בעקבות זאת לאיש הציבור השנוא ברוסיה. מחקר שפורסם בכתב העת לנסט בשנת 2009 העריך כי "הטיפול בהלם" גרם למותם בטרם עת של מיליוני רוסים, מרביתם גברים בגיל התעסוקה. האקונומיסט מעולם לא היכה על חטא, ועמד על כך ש"הטרגדיה ברוסיה נבעה מכך שהרפורמה הייתה דווקא איטית מדי ולא מהירה מדי".

"מי יכול לסמוך על אמריקה של טראמפ?" שאלה לאחרונה כתבת שער באקונומיסט, שסקרה בעגמומיות את חורבן ה"פּקס אמריקנה". התהפוכות הפוליטיות של השנים האחרונות אולי השאירו את העיתון בודד בפסגה עוד יותר מאשר בכל תקופה אחרת בתולדותיו; המאמרים שחגגו את יום השנה שלו ב-2018 הוצגו כמניפסט ל"חידוש פניו של הליברליזם". רק עשר שנים קודם לכן, בפרוץ המשבר הכלכלי העולמי, הצליח המגזין לגבור על ספקנותו הקמאית ביחס לכל התערבות ממשלתית ותמך בחילוץ הבנקים, בטענה כי זו השעה "לשים בצד את הדוֹגמה והפוליטיקה". הוא גם המשיך לסנגר על קווי מדיניות ניאו-ליברליים בטענה ש"מנהלי המערכת הם האשמים, ולא המערכת עצמה". כעת, משנכלם סוף סוף – אם לא בשל המשבר הפיננסי כי אז בגלל השלכותיו הפוליטיות האיומות – נאלץ העיתון להודות ש"הליברלים התרגלו יותר מדי לכוח" ו"היו עסוקים מדי בשימור הסטטוס קוו". המניפסט של יום השנה העלה אפוא על נס את הרעיון של "ליברליזם להמונים". אבל להתבוננות העצמית יש גבולות: המניפסט ציטט בהתפעלות את מילטון פרידמן על הצורך להיות "רדיקלי", הקים לתחייה את הפנטזיה של הסנאטור ג'ון מקיין על "ליגה של דמוקרטיות" כחלופה לאו"ם, ולעג לדור המילניום המסרב להיאבק למען "הסדר העולמי הליברלי" הישן. כתבת שער חדשה יותר הזהירה את "הבוסים האמריקנים" מפני תוכניותיה של אליזבת וורן לטפל בפערים החברתיים, והחייתה אקסיומות פרידמניות על האופן שבו "הרס יצירתי" ו"כוחם הדינמי של השווקים" הם שיעזרו למעמד הבינוני באמריקה.

אין ספק בדבר כנותו של האקונומיסט לגבי רצונו להיות יותר ״מודע״ (woke). על פי תדריך שהעביר בשנת 2016 למפרסמים, הוא מחפש יותר קוראות; והוא משתוקק להפריך את התפיסה כאילו אינו אלא "מדריך יהיר ומשמים לגברים שזמנם עבר". ב-2002 הוא עוד מיהר להגן על ביורן לומבורג (Lomborg), שפקפק בעצם קיומו של משבר אקלים, אך בסתיו האחרון כבר הקדיש האקונומיסט גיליון שלם למצב החירום האקלימי. ואף על פי כן, ייתכן שהוא יתקשה עוד יותר ממרבית הממסד האנגלו-אמריקני הישן לבחון את מעמדו הפריבילגי. מגבלותיו נובעות לא רק מתרבות אינטלקטואלית צרת אופקים ובלתי מגוונת במפגיע אלא גם מסגנונו האופייני, הנוטה נטיית יתר ללעומתיות. ביקורת שפרסם בשנת 2014 על ספר בשם The Half Has Never Been Told: Slavery and the Making of American Capitalism האשימה את המחבר בהיעדר "אובייקטיביות", והתלוננה על כך ש"כמעט כל השחורים בספרו הם קורבנות, וכמעט כל הלבנים הם נבלים". בעקבות מחאות משך העיתון את הביקורת. אבל סקירה שפרסם לאחרונה בנושא דחף ההפרטה בברזיל – "ז'איר בולסונרו הוא פופוליסט מסוכן, עם כמה רעיונות טובים" – מרמזת שקשה למתן את מה שהעיתונאי ג'יימס פלוז (Fallows) כינה פעם "סגנון הוויכוח האוקספורדי" של העיתון, עמדה שיש לה "ביטחון מופרז בצדקתה ובעליונותה".

השאננות הזאת, שנוקטיה ניזונים מהוודאות כי הם שכוננו את העולם המודרני, אינה יכולה שלא לצרום בחברות המקוטבות כל כך של בריטניה וארצות הברית. שני הדמגוגים הבלונדיים המנהיגים כיום את שתי הדמוקרטיות ה"ליברליות" הוותיקות בעולם הם עדות חיה למעמד שליט אשר במהלך שורת אירועים ותהליכים – משבר פיננסי עולמי, פערים מתרחבים והתערבויות צבאיות כושלות בחלקים נרחבים של המזרח התיכון, מרכז אסיה וצפון אפריקה – כילה כל סמכות ולגיטימציה שנהנה מהן בעבר. המוניטין של אנגליה כחברת מופת ליברלית, שמילא תפקיד מרכזי כל כך בליברליזם של המלחמה הקרה, נחרב גם בעקבות אסון הברקזיט.

דגמים ישנים של ליברליזם נתפסים כמגבילים את האפשרויות הגלומות בפוליטיקה, במיוחד בעיני הדור הצעיר. אבל יש לזכור שמבקרי הליברליזם החדשים הללו אינם מבקשים להרוס אותו אלא לממש את הבטחתו לחירות אישית. בדיוק כמו ג'ון דיואי בשעתו, הם מחפשים צורות מתאימות של פוליטיקה וכלכלה לעולם שהקפיטליזם והטכנולוגיה שינו אותו כליל; הם מבקשים ליברליזם להמונים, ולא רק לשליטיו המקושרים. במובן זה, לא הליברליזם שרוי במשבר כי אם תועמלניו מטעם עצמם, שנתפסים היום, בצדק, כשותפים לפירוק העולם המודרני.

פּנקג' מישׁרה (Pankaj Mishra) הוא מסאי וסופר שחי בלונדון ובהודו. מאמר זה פורסם לראשונה במגזין The New Yorker בנובמבר 2019.

תרגום: יניב פרקש.

דילוג לתוכן