אנו שמחים להביא בפניכם את גיליונו השני של הזמן הזה. הגיליון הופץ עם גיליון סוף השבוע של עיתון "הארץ" (27 בנובמבר 2020). כל מאמרי הגיליון זמינים לקריאה באתר כתב העת, והם מצורפים כאן לעיונכם.
החרדים החדשים – אלו הפונים לצבא, לעבודה ולאקדמיה – נתפסים בעיניים חילוניות כבשורה מרגיעה: החרדים הולכים ונעשים יותר ישראלים, יותר ליברליים, יותר מערביים. ברוח זו, המחקר האקדמי מזהה את החרדים החדשים עם היחלשות החרדיות. אולם גישה כזאת מחמיצה את משמעותו התרבותית של השינוי, שמהותו היא דחיית הצטמצמותה של החברה החרדית ללימוד תורה, לטובת מאמץ להרחבת החרדיות אל העולם שמחוץ לגבולות בית המדרש. מגמה זו, שמהדהדת זרמים חרדיים היסטוריים נשכחים, מסמנת למעשה רדיקליזציה של הזהות החרדית וכרוכה בהתעמתות אידיאולוגית ישירה עם החילוניות.
שמו של ז׳בוטינסקי שב ועולה באחרונה בשיח הציבורי, בעיקר בשירות נסיכי ליכוד בדימוס וחוגיהם שמבקשים למצב עצמם כממשיכיו הלגיטימיים הבלעדיים והמנושלים, ואנשי מרכז-שמאל ציוני שבמסגרת קרב מאסף פוליטי מאמצים אותו כחלופה ימנית ״שפויה״. אולם סקירה של כתבי ז׳בוטינסקי שפורסמו מחדש לצד ספרות מחקר עכשווית מעמידה בספק את התפיסה הרווחת כי מייסד הציונות הרוויזיוניסטית היה דמוקרט ליברלי. נסיכי הליכוד ואנשי המרכז הפוליטי אכן ממשיכים את מורשתו, אלא שזו מהדהדת את מורשת האימפריאליזם הליברלי בן המאה התשע-עשרה. בכך היא אינה מספקת חלופה לפרקטיקות ולאידיאולוגיות ניהול הכיבוש של הימין הלאומני, אלא משקפת אותן.
בעשור האחרון חל שינוי מרחיק לכת בשיח הציבורי והמוסדי בנושא הגעתם ארצה של היהודים יוצאי מדינות ערב. מה שהוצג במשך שנים כסיפור של עלייה דתית ואידיאולוגית הפך בתוך תקופה קצרה לסיפור על גירוש ופליטות. מטרתו המוצהרת של השינוי הזה בנרטיב, שקודם בידי פוליטיקאים, חוקרים ונציגי ארגונים, הייתה עשיית צדק היסטורי; אולם כפי שמאשרים כעת גורמים מדיניים, המניע העיקרי מאחורי קידומו החפוז היה הרצון למקש את המשא ומתן להסדר מדיני. יתר על כן, הכרת המדינה בטראומה של יוצאי מדינות ערב הייתה חלקית ביותר, וממילא "הולאמה" לצרכיה באופן המהדהד את יחסה התועלתני של המדינה כלפי סיפורם, רכושם וכאבם.
מושג החוסן הנפשי מציין את היכולת להתאושש במהירות מחוויות קשות. בשני העשורים האחרונים, בעקבות מתקפות הטרור שהתרחשו במערב מאז 11/9 וסדרה של אסונות טבע שהתחוללו בשנים שלאחר מכן, החל מושג החוסן לשמש גרעין לאמנה חברתית ניאו-ליברלית המבקשת לצמצם את אחריות המדינה להתמודדות עם אסונות עתידיים. לפי התפיסה החדשה, המדינה מעתיקה את נטל ההתמודדות אל האזרחים ומסתפקת בהשקעה בהכנתם הנפשית. במסגרת תפיסה זו השתתפו מאות אלפי ילדים בישראל בתוכניות חוסן במערכת החינוך. אלו תורמות אולי לחוסנם הנפשי, אך בו בזמן מחזקות תפיסה פטליסטית של הסכסוך.
בעשורים האחרונים חוקרים תיעדו אינספור דוגמאות המעידות על שינויים אבולוציוניים מהירים שהתרחשו על רקע פגיעה קשה ומתמשכת במערכות אקולוגיות. המקרים הללו רומזים שהאבולוציה של החיים על פני כדור הארץ אינה מעצבת מינים רק באופן איטי ובהדרגה, אלא גם מאופיינת בפרצי שינוי קצרים ומהירים. פרצי האבולוציה הללו מתרחשים בעקבות אירועים קטסטרופליים, ואחריהם מגיעות הפוגות נטולות אירועים מיוחדים, שבהן רכיבי המערכות האקולוגיות משמרים סטטוס קוו. אם התיאוריה הזאת נכונה, פירושה שביולוגים אבולוציוניים בני ימינו נדרשים להסביר כעת שתי תעלומות: מה מונע ממינים להשתנות לאורך רוב שנות קיומם, וכאשר הדבר קורה – כיצד הם משתנים מהר כל כך?
צילום: תמר עבאדי
