אנחנו יושבים בגן מאיר שבמרכז תל אביב, המקום היחיד שעדיין מצליח להזכיר לי את הפארקים בפראג. באמסטרדם. ריגה. רומא. על אף החום הכבד, ספסל העץ בטמפרטורה סבירה כנגד ישבני, והשמיים עוטפים עם כחול קובלט אמיתי. במבטא שעל פי רוב אני שואפת לחוות דרך המסך בלבד ברגעי אסקפיזם מושחתים, הוא מספר לי על תחושת החיבור והקהילתיות האגבית שהוא חווה פה. זו הנובעת אצלו מהיהדות. רק אחרי שהגיע לכאן הבין עד כמה הייתה נעלמת ונחוצה עבורו בבוסטון, במיזורי, בפילדלפיה, בניו יורק. אני מהנהנת ומודה ביני לבין עצמי על העיניים הכחולות שמנחות אותי להקשיב עוד קצת לחוויות מהטעם שבאופן אינסטינקטיבי מעורר בי סלידה. את אותן תחושות של חיבור וקהילתיות הרגשתי אני בתקופה שחייתי בפראג. רק אחרי שהגעתי לשם הבנתי עד כמה הן היו נעלמות ונחוצות עבורי בתל אביב, בירושלים, בקריית שמונה, ברמת השרון. בעודי מחפשת את המושג באנגלית ל"זכות השיבה", אני תוהה איך אוכל לגנוב, ולו קמצוץ, מהמתנה הזו שקיבל פה. המתנה משנת החיים שאני מכירה כל כך מקרוב. איך אוכל להסביר לו את המחיר שלה, את הגזענות המושרשת בתוכה, את חוסר הצדק. אולי "סגרגציה" היא נקודת פתיחת עדינה? אני מתענגת על שפע סוגי המחטניים שבנוף הקרוב, מתלבטת איזה מהם הוא האהוב עליי מכול. אני בפראג שוב, והכל שקט, ויפה, ועדין. הציונים האלה בהחלט ידעו מה הם עושים. אני מצליחה להניח אפילו למחשבה הזו באותם רגעים. הוא מתמוגג מההנאה שככל הנראה ניכרת על פניי. אני מספרת לו שזה בזכות העצים, ושואלת לאהוּב עליו מבין כולם. עצים. כמובן. פשוט. העיניים הכחולות מטעות אותי, מסתכלות רחוק אך היישר בגובה העיניים, שולחות אותי לחלק בנוף שנעלם עד כה ממבטי. ״that one״, הוא מצביע ואומר. עדיין מבולבלת, אני מנסה להבין, לשכוח את נקודת המבט שלי, ולהתחבר לשלו. הנה, נמוך, נמוך, ועדיין מצליח לתפוס רקע של שמיים כחולים, נקלט בעיניי עץ הזית. כמובן. את שומעת את הלב שלי נשבר?
היו אמנם פלרטוטים מקדימים עם אחד בשם רוֹמֶר, אבל הרומן שלי עם אירופה התחיל דווקא בבית קפה בדרמסלה, צפון הודו, לפני בדיוק עשר שנים. הייתי בת עשרים ושתיים, יפה ונוחה, מוקסמת מההבנה – החוויה – שאין דבר מלבד "עכשיו". מכירה שקט חדש. שקט, לראשונה. ושם הוא היה. קראו לו פֶּר. מהרגע ששמתי עליו את ידיי, לא יכולתי לעזוב. כמה יפה הוא היה. כמה רהוט. באילו חן וקלילות נשא את מילותיו הספורות אך נדיבות. הוא ידע כמה לשתף, ובעיקר – מתי לרווח. לתת לשקט מוחלט להיות. הוא מעולם לא המשיך לפני שנתן לי את הזמן הראוי לעכל, להרגיש, לחוות, לנשום. ביחד איתו יכולתי להיות ילד בן 12 וגבר בן 60 באותו הזמן. הוא לקח אותי ליערות על גבול שוודיה, הראה לי פרספקטיבה חדשה על מלחמת העולם השנייה, גילה לי את תום הילדות ונבכי ההורות. הוא לימד אותי לרכך את הלב, ואיך לגנוב סוסים. יותר מכל אלו, פר לימד אותי מרווח מהו. מרווח לבן ונקי, זר כל כך לארץ שזורת אלימות. בעשרים וארבע שעות שכחתי ולמדתי מחדש ניסיון של עשרים ושתיים שנים. ורק שלושה ספרים נוספים שלו תורגמו לעברית.
משמעותי פחות, אך בכל זאת היה, שנה וחצי לפני כן, סבסטיאן. הוא דווקא היה בשר ודם, והרבה הרבה דיו. כמה אדום הוא נהיה – בחלקים המעטים שבהם עורו נשאר חשוף – תחת השמש הקופחת של סיאם ריפ. כמה יפה ונגיש, כאילו עדיין לא פגש בחיים. תחת חיוכיו, תחת מבטו המאוהב, הרגשתי כך גם אני, לפחות לרגעים. הוא היה עובד סוציאלי ביום – עם נוער בסיכון, לא פחות – ופאנקיסט מארבע אחר הצהריים. באידיאלים של אז, קופידון היה נדיב אליי. אחרי שבעה חודשים בלבד מחוץ לרצף החינוך־הממלכתי־שירות־צבאי חזרתי לארץ עם החלטה ניצחת שאני עוברת לקלן שבגרמניה. קעקועים, תופים, ונוער בסיכון! סבתא גֶּנְיָה, סליחה. אירופה – ז׳ה סווי! המשכנו להיפגש במעין דייטים מתוקים – ונאיביים להחריד – בסקייפ. באותם רגעים, במרפסת בית הוריי, עם לפטופ על הברכיים וכוס יין ביד, הרגשתי על גג העולם. באותו ערב היה אמור להיות המפגש האחרון לפני ביקורו בארץ, בדיוק לאחר שגרמניה פטרה את אזרחיה משירות צבאי חובה של שנה. להילחם במי בדיוק, ביער השחור? הוא סיפר בגאווה איך בחר ב״זיבילדינסט״ – שירות קהילתי – על פני שירות בצבא. וזה כאב. כמה שלא ניסיתי לסנגר, נראה כי סירב להבין איך לא קיבלתי אני את אותה ההחלטה. סירב. לו רק הכרתי את המילה הזו בזמן. בהיעדר ארסנל המילים הנוספות, והררי החמלה העצמית שרכשתי מאז, הייתי אבודה. ״את הרי פציפיסטית. איך הלכת לשרת בצבא?״. איך ציפיתי מסבסטיאן מקלן להבין סוגיה שראויה לכל הפחות לדוקטורט? סוגיה שלי בעצמי לקח עוד שנים רבות להתחיל להבין? אך באותם רגעים, בגיל עשרים ואחת במרפסת בית הוריי, לא הייתה בי חמלה. לא לו, לא לי, לא למאסטר־מיינד הציוני, רק קופידון נוחת על ברכיי, שולח את ידיו אל החץ שהחליק בקלות כה רבה אל תוך ליבי בחום של סיאם ריפ, מסובבו שוב, ושוב, קורע כל עורק ומחיצה, ושולף באחת. היי שלום קלן.
עברתי ירפ״א ב׳, וחלום ילדותי מתקרב למימוש. בהיותי בת שבע־עשרה אני עדיין ילדה ואני לא יודעת את זה. אנחנו יושבים מחובקים בסלון שלו ואני מאוהבת. הטלוויזיה דולקת והתמונות רצות. כבר ארבעה ימים, אותן התמונות. בניין נופל, ועוד אחד. ועוד. אני נחרדת וקשה לי להסביר. פנטזתי שאפציץ מטרות צבאיות באיראן ואני בוכה. אני נזכרת ב־11/9, בקלות שבה נפלו הבניינים במסיבת הפיג'מות אצל נועה שץ. לפני שבע שנים הייתה הפעם הראשונה והאחרונה, עד השבוע, שמראה דומה נצפה על המסך. עכשיו בשידור לא נראים שמים ולא מטוסים, רק בניינים קורסים, וענני עשן ואבק. יעברו שתים־עשרה שנים, עוד ארבעה ״מבצעים״ רשמיים וארבעת אלפים מאתיים עשרים ושתיים גופות עד שאתחיל לתפוס מה ראיתי באותם ארבעה ימים, ועוד שלושה. אבל עכשיו סילבסטר 2008. אני לא חושבת על נשים, לא על ילדות, לא על ילדים. אני לא חושבת על גטאות ולא על הזכות להתמרד. אני אפילו לא חושבת על צדדים. עם כל בניין שנחרב, אני רק שומעת את החלום שלי מתנפץ. שוב, ושוב. ושוב. אני לא יודעת על הנכבה, אני אפילו לא בטוחה ששמעתי את המילה "פליטים". אני רק יודעת שטייסת קרב לא אהיה לעולם.
יש לבקר באירופה ויש לחיות באירופה. גם אם ביקרת חברות מקומיות, גם אם הצלחת לבלות חופשה שלמה ללא אתר תיירותי אחד, גם אם עלית עם תרמיל לכל רכבת אפשרית ביבשת; יש דברים שנקלטים לעין רק לאחר חשיפה ממושכת. חודשים בפראג גילו עוד ועוד ממראה שלא ידעתי כמותו. בעבודות בכביש, בחידוש חזית בניין, בגיזום עצים בפארק, בהחלפת שלט חוצות, בשיפוצי כנסייה, בתיקון רמזור, בצביעת מעבר חצייה, על הרכבת הקלה בבוקר לבושי סרבל ופחית בירה בידם. ביחידים, בזוגות ובקבוצות. במנוחה ובעבודה. פועלים לבנים. פועלים, לבנים. עשרים וארבע שנות אריסטוקרטיה מושרשת התנפצו. זו יכולה להיות אני. הרצל מתהפך בקברו.
אנחנו עומדות במסדרון שמחוץ ל"קלוּבּ אבוּ", המועדון הסטודנטיאלי של האקדמיה לאמנות בפראג. כשאחרון האטליירים היה ננעל, היינו מחליפות את הטרפנטין בבירה בקלוּבּ. מתחילת הסמסטר רציתי בקרבתה של זושיה. היא הייתה זוהרת, מצחיקה, חברותית, ואיכשהו בלתי נגישה בדיוק במידה. היא הייתה יוצאת בהצהרות כגון ״אני הולכת להופעה של הלהקה הזו והזו ששרה על pussies ו־dicks. מי שרוצה שתבוא״. היא הייתה בת לצייָר, נשואה לוודקה, וחייכה לאחר כל משפט שיצא לחלל האוויר. אותו ערב הייתה הפעם הראשונה שדיברנו אחת על אחת, מתעלמות מהסביבה. נראה ששתינו חיכינו לכך. ״?really״. ״כן״, אני משיבה בתמימות. ״?no. reeeally״ ״כן. אני פולנייה. שלושת רבעי לפחות״. "!but you look SO JEWISH״. תכולת עיניים, עם אף סמי־סולד, מעולם לא קיבלתי התייחסות ויזואלית ל… גזע שלי? אירופאית לא רק במקור אלא גם בלב, נעלבתי מעט. מה זה אומר עליי? ולמה אני חושבת ש"יהודייה" סותר "אירופאית"? זה היה הסימן הראשון מני רבים לכך שמאחורי ההיפסטרית הוורשאית היפה מסתתרת לאומנית קתולית שמרנית; דו־קיום מסוג שלא הכרתי. זן שבניגוד לעצים משחיתי קרקעות, לא יובא לארץ הקודש.
בוורשה יש מועדון לילה שהיא קוראת לו "הכספומט". בעולמה של זושיה התנגדות ממשלתית להפלות הייתה הגיונית, אך תאוות בצע ומוזיקת מועדונים פופולרית עברו כל סבילות אנושית. כשבאתי לבקר אותה בוורשה – במשימה סודית ניצחת לעקור את פאתוס השואה מוורידיי – מצאנו את עצמנו מבלות דווקא שם. הגעתי ביום שני, וכל המקומות מהסוג שאהבנו היו סגורים. נואשנו לרקוד, וההחלטה הייתה ספונטנית. אף שלא בדיוק עמדנו בקוד הלבוש – מהסוג שימיר את גוף האישה לכרטיס אשראי – היינו צעירות, יפות ושיכורות, וזה הספיק כדי לעבור את השרירנים המגודלים, דרך השטיח האדום ואל תוך "הכספומט" הנחשק, לפחות לכל מי שגדלה קצר וחלמה רחוק ולמי שאינו נושא טיפת חן, אך כן ארנק רחב. האווירה בפנים הייתה… מתוחה. בין משחקי "את־מי־אעשוק" של הנשים ו"את־מי־אולי־אזיין" של הגברים, לא נשאר הרבה מקום לריקודים. המוזיקה הייתה נוראית, לכל הפחות, אבל אנחנו היינו נחושות. לרקוד, אבל בעיקר להוכיח, להראות – מהי הנאה, מהו חופש, מהו מחסור בגבולות. רקדנו כמו שוטות, כמו פרוצות, כמו קאובויים, כמו מטאל־הֶדס, כמו בשנות השבעים, בשנות התשעים, בשנות העשרים, כמו על הירח וכמו השֵד. במשך אולי עשרים דקות משכנו אלינו עשרות זוגות עיניים ופיות פעורים, ולבסוף גם ארבעה זוגות ידיים של מאבטחים. זה היה אחד הלילות היפים בחיי. היא, קצת פחות שמרנית ואדוקה. ואני, אני אולי נראית יהודייה, אבל כשאני שומעת "פולין" אני כבר לא חושבת רק על השואה.
על אף הזמן שביליתי בפראג, על אף אינספור הביקורים במדינות אירופיות עוד מאז ילדותי, על אף המסיבות עם זושיה, השיחות העמוקות עם קתרינה, מרתוני הקולנוע עם אגת, השיטוטים עם סאלה, הרומן עם פרנסיס, יחסי האהבה־שנאה שהתפתחו עם קתרז'ינה, ומה לא עם ברברה ומגדה, ולמרות שכל אלו בהחלט תרמו להתאהבותי, את אירופה שלי מצאתי דרך היופי של פֶּר פֶּטרסוֹן, ושל עוד גברים סקנדינביים שאיני יודעת כיצד הם נראים: יוֹאַכִּים (טרייר), שלימד אותי כנות אחראית ועל קיומה של גבריות עדינה; שֶׁל (אסקילדסן), שלימד אותי סבלנות והכיר לי את מוחשיות ההיעדר ואת מחסור הצורך בסיבה; רוּנאר (רוּנארסון), שהראה לי איך נופים מדברים ואיך מידה מדויקת של יופי יכולה לתעל את כל הכיעור שבעולם; ורוֹי (אנדרסון), שלימד אותי לצחוק כפי שלא צחקתי מעולם. איך ייתכן שקומדיה שוודית שחורה מעתיקה את נשימתי מרוב צחוק בלי שרגלי השזופה־לרוב דרכה שם, בשעה שמעולם לא צלחתי אפילו את סצנת הפתיחה של כל סרט בורקס שהוא? גם הם ידעו אלימות. ידעו כיבושים, מונרכיות דורסניות ומאבקים. נורווגיה שגשגה הרבה לפני גילוי הנפט, בזכות מאבק פועלים. לדאבת ליבי, גם בה לא חסרים לאומנים. אך לדאבת ליבם היא מחזיקה בתוכנית מקלט נדיבה, שסיומה באזרחות מן השורה. אני מעט מוטרדת מכך שכל מוריי הרוחניים ברשימה שלעיל הם גברים, אך הם יודעים יופי, יודעים עדינות, יודעים לדבר על כאב ולצחוק על טעויות. והם לימדו אותי את כל מה שחיפשתי, ולא מצאתי פה, כל השנים.
אנחנו יושבות במעגל על כסאות פלסטיק, במעין כוך פתוח משני צדדיו, חצי קומה מתחת לאדמה. אני חושבת כמה יפה הוא, ומייד מרגישה אשמה. הקירות מעוטרים בציורים, סמלים וכתובות. את חלקם אני מזהה ממחקר לסרט קצר שעשיתי לו תפאורה, ועד היום מתביישת שלקחתי בו חלק. בַּרַאא מספר לנו על איך הצעירים במַסאפֶר מובילים את ההתנגדות באזור, על דרכי הפעולה שלהם, ועל אי־האלימות שהם דוגלים בה. מאוד, מאוד יפה. מה יש לי? האם זו החפצה? הוא ממשיך ומספר על שיתוף הפעולה ארוך השנים עם מה שנקרא "בינלאומיים", וגם עם יהודיות ויהודים. שבעה שבועות לתוך המסע שנטלנו על עצמנו, להתחיל לראות את המציאות המקומית במובן הרחב, להמיס את הגבול בין מה שסיפרו לנו ובין מה שכל אחת, ברמתה, הרגישה שפשוט הפסיק להסתדר. מה שהתחיל כחקירה של היסטוריה, שטח, עמים ומוסדות, התברר כחשבון נפש אישי ללא מעצורים. והרבה הרבה סטירות, כאב ולבבות שבורים.
עכשיו, אחרי יום שלם בדרום הר חברון, אנחנו מרגישות בעיקר אשמות. הוא צעיר מאוד, וכפי שאמרתי – יפה להפליא, לבוש ג׳ינס מעט צמוד וג׳קט עור רחב כתפיים. בורה לחלוטין בקשר לחיי האנשים באזור, אני תוהה היכן רכש את האנגלית השוטפת שלו. אני אפילו מתפלאה שאינו דובר עברית. הוא מדבר בתיאוריוּת מסוימת, לקונית כמעט, ובכל זאת, כל מילה בה נושאת אומץ מסוג שמעולם לא נדרשתי לגייס. אני מזהה אצל חברותיי את אותן דמעות התרגשות מהולות באשמה. ״יש משהו שאתן רוצות לשאול? feel free". מצחיק, אני חושבת. free. אנחנו הרי כמובן חופשיות. אבל איכשהו הצעיר היפה הזה, עם כל המגבלות, האלימות, המחסומים והגדרות, בלי הגישה למים, חשמל וזכויות, נושא בכל תנועה חופש מסוג שלא ידעתי בחיי. אני מחפשת את המילים שלא אצליח להוציא מפי. ״I have a question״. אומרת יסמין בכאב מהול בסקרנות, וללא היסוס. השיחה ממשיכה באנגלית. בַּרַאא, כאמור, אינו דובר עברית. ״איך אתה מסכים לפגוש אותנו, לדבר איתנו? אחרי כל מה שעשינו, כל מה שהחברה שלנו עשתה? אנחנו נשים בוגרות ופה בפעם הראשונה, אחרי שנים ארוכות שלא הגענו לכאן״, שלושים שנה, אני חושבת. ״שלא ראינו, שלא הקשבנו לסיפור שלך, שלא הושטנו יד״. היא שואלת בכנות ובפשטות, ללא עקבות של אשמה. כשאהיה גדולה, אני רוצה להיות יסמין. ״אני לא מחזיק את הדברים האלו נגדכן. אני יודע שעברתן שטיפת מוח מאז שנולדתן. על ידי התקשורת, הממשלות, החברה. אבל אתן פה עכשיו. למדנו שאנחנו צריכים בני ברית יהודים כדי להמשיך את ההתנגדות הבלתי אלימה״. ואז אני מבינה. זו לא הייתה החפצה. כמה יפות הן סלחנות וחמלה.
אנחנו נוסעות ברכב השכור במה שהוכתר כ"כביש הראשי", אך למעשה עשוי עפר שטוח, לעבר הכפר לשעבר – והעיר עתה – סְקַרְזִ'יסְקוֹ־קָמְיֶינָה. אנחנו עוברות שדות ויערות, כפרים ומפעלים, עוצרות במעין פונדק מקומי כדי שוְואדֶק ישתה בירה, ומגדה ואני נשתין – ועומדות בפקקים שקטים. כשהחלטתי לבקר את חברותיי בפולין לא דמיינתי את הרגע שבו אסע לכפר שממנו דה־פקטו הגיעה משפחתי. הרעיון של הטיול היה, כפי שציינתי, להוקיע מתוכי את לימודיי על השואה, השימוש הציני־ציוני בטרגדיה הקשה. אך מדוע הבית הזה, בית משפחתי, חייב להתקשר דווקא לכך? בכניסה לעיר אני נרגשת, ולחוצה. אנחנו מחליטות להשהות את המטרה שלשמה באנו וקופצות לחוף קטן על גדת הנהר. קר מכדי לטבול, אך השמש נעימה, ומשטח דֵק קטן שכמו חיכה רק לנו. בזכות המרחק הנדיב שהנהר מציע, נפרש מולנו יער מחטניים אינסופי. אני חושבת כמה הוא יפה. אני תוהה אם זה מסוג היערות שבהם בילו פרטיזנים. השמש חמימה על פניי, וְואדֶק מספר בדיחה. אני מדמיינת שמעולם לא הייתה מלחמה. לא הייתה שואה. נולדתי בסקרז'יסקו־קמיינה ועתה אני מבלה עם חברתי ובן זוגה על שפת הנהר שליד הבית. לא שירתתי בצבא, ואור השמש מותאם תמיד לעיניי הבהירות. אנחנו מגיעות לבית שעליו שמעתי כה רבות. אני מזהה את החצר האחורית מהסיפורים, יש אפילו ביתן קטן במקום המיועד, אחרי כל כך הרבה שנים. הפולנית המנומסת של מגדה לא עוזרת להכניס אותי לבית משפחתי, אפילו לא לחצר הקטנה. בן דודי, שניסה זאת לפניי, סיפר שאותה המשפחה גרה שם. אותה המשפחה שהשתלטה על הבית כשבני ובנות משפחתי נשלחו למחנות. ההנחה הרווחת היא שהדיירים "החדשים" מפחדים שנדרוש את השטח. איזה שטויות. אני קולטת בעיניי פיסת טיח עבה ורופפת בחלקו התחתון של הקיר. היא קוראת לי, ואני מהססת. וְואדֶק ומגדה הצליחו לעקוב, ועתה הם מחייכים ומהנהנים לעברי. אני מתכופפת ומפרידה אותה במהירות, אנחנו רצים משם ולא מפסיקים לצחוק. לפחות אחזור עם מתנה לאבי. ״איך אפשר להשתלט על בית, ואפילו לא לתת לדיירים הקודמים לבקר בו?״ שואלת מגדה בכעס אמיתי. כמה מוכר, אני חושבת עכשיו. רק שלי, בניגוד לדיירים הקודמים פה, מותר להיכנס לפולין. ואני גם לא חיה במחנות פליטים.
אני אוהבת לדמיין, וישראל היא חידה עבורי. מצד אחד, הדמיון לחיים חופשיים ומשגשגים מוגבל ליכולות צבאיות וטכנולוגיות; מצד שני, הקונספציה השלטת שלפיה אנו מדינה מוגבלת, מדינה שנידונה לאלימות אינסופית ולצורך הבלתי נלאה להגן על עצמה – היא דמיון בשיא תפארתו. אני הוכחה חיה לכך. צאצאית לדורות יהודיים שחיו פה מאות בשנים, מיעוט בין פלסטינים מוסלמים ונוצרים, דרוזים ובדואים, בשלום ובביטחון. ביטחון אמיתי. היו כיבושים, היו אימפריות, מנדט ושלטונות, אך גם כשהיינו מיעוט יהודי, השכנות עם הדיירים הייתה טובה. כשאני חושבת על אירופה, על פר ועל סבסטיאן, על אגת וקתרינה, סאלה ופרנסיס, ברברה ומגדה, על יואכים, של, רונאר ורוי – אפילו על זושיה – אני חושבת על מקום שלמד ממלחמות, וגם מתבייש בהן. מקום ששם את היופי, התרבות וההתפתחות האנושית במקום הראשון. וזה לא מושלם. יש עדיין קולוניות, יש משטרים שהולכים ונהיים פאשיסטיים לפי שעה, אך באופן גורף, לפחות, האמונה העקובה מדם שלפיה אלימות היא הדרך היחידה – כבר לא נראית בנוף. אולי ההתאהבות שלי באירופה היא שהקלה על השינוי הדרסטי כל כך בין כל מה שגדלתי והתחנכתי עליו ובין תפיסתי היום את "פה". אולי היא גם המקלה עליי לדמיין מציאות חדשה. ממש פה, במקום שאוכל להתאהב גם בו. נשיקות.
