קָשֶׁה בַּלַּיְלָה בְּלִי אָדָם
לֹא טוֹב בַּיּוֹם עִם אֲנָשִׁים (אברהם חלפי)1

תטיילו בנחל אשָׁלים במדבר יהודה. יהיה יום סגרירי. יֵרד גשם. הדרך היחידה להתקדם במסלול תהיה להיכנס למי הנחל. כפור ממעל, כפור מתחת. בשום פנים ואופן לא תצליחי להיכנס למים הקרים כל כך.

כשתגיעו לשם לראשונה, ישאירו אתכם על המפתן. תשבו במסדרון, על ספסל מתכת, ותביטו לעבר הקיר כאילו מוקרן עליו סרט. מעתה ואילך כל חייכם תצטרכו להזכיר לעצמכם שאתם גיבורי הסרט הזה. מישהו יעמוד מולכם ויישא נאום מבולבל. מדי פעם ישאל את עצמו בקול רם "מה עוד?" וייזכר "אה, תביאו לה חטיפים" ויוסיף גם "אל תשאירו כאן יותר מדי דברים, שלא יגנבו לה". עוד לפני החטיפים, המליחות כבר תחרוך את גרונך, ובטרם יגנבו ממנה משהו, תרגישי שהיא מתחילה להיגזל ממך.

אחר כך תיפרדו ממנה. היא תישאר במקום שיתגלה כַָּאופל הפרטי שלכם ויגרור עימו כאב נמוך מן השאוֹל. הדלת החוצצת בין שרידי־העולם־שהיה לשברי־העולם־שיהיה תיסגר עליכם, ותידָרשו לתעצומות נפש כדי לשמור על צירכם הפנימי.

כשתחזרו הביתה, תכה בכם דממת חסרונה. תחושו שאתם יושבים שבעה באין איש מבקר אתכם. תדליקו אורות במטבח, בסלון, בחדרים, ועדיין החלל ייוותר חשוך. תשתו קפה ותהיו אבלים, תתקלחו ותהיו אבלים, תלכו לישון ותהיו אבלים. משיעלה הבוקר תיווכחו מחדש שכל זה באמת קרה. השמש תתחצף ותזרח.

בשלב הזה עדיין לא תדברו על כך עם איש. תרגישו צורך לעבד את הדברים ביניכם לבין עצמכם לפני שתוכלו להסביר מהו שאתם חווים. מדי פעם תקיימי עם עצמך דיאלוג מונולוגי שבו רק קולך יישמע. תְדמי שיחה בינך לבין סובבייך; תנסחי דרכים שישכילו לתווך את חייכם לנמענים אחרים שעסוקים בדברים אחרים ומנהלים חיים אחרים. אלה לא יעלו בדעתם כי בשעה שהם רוכבים על אופניים, מקפלים כביסה או גוזמים את הדשא את מלהקת אותם כניצבים.

רוב השיחות המדומיינות הללו יישארו חד־צדדיות.

רוב המונולוגים שיהפכו לדיאלוגים יעמיקו את לבַדיותך.

יגידו לך שאת מטעה, שאי־אפשר לדעת מתי את רוצה לשתף ומתי לא. זה יהלום בך, איך באים אלייך בטענה כזאת. פעם תחשבי שהִצלחתם להציל אותה ופעם הקרקע תישמט תחתיכם, פעם תעקרי הרים ותורידי גשם ופעם תשבי מאובנת במכוניתך; המציאות תטלטל אותך ובתוך כך תתבע ממך יציבות מוצקה.

במשך חודשים אחדים תסעו לבקר אותה. בדרך הלוך תיערכו לַבּיקור, בדרך חזור תצטטו אותו. בַּשביל מהמכונית עד הכניסה לַמבנה ידיכם יהיו מלאות בתשורות ובמגדנות, בדרך מהמבנה עד הכניסה למכונית תחזיקו ידיים. תִלמדו את הסדירויות החדשות, ואת תדעי שעד שתשתלמו בשגרה אחת תקום שגרה אחרת על פניה. תגישו לה פלפלונים אדומים, גזרים מיניאטוריים, תירס ננסי. תרהטו כך את בית הבובות של התופת. תִקנו לה שמיכה רכה ונעלי בית תואמות, ותנסו לביית את המרחב המנוכר ביותר שתבקרו בו אי פעם.

זה לא יעזור. משבוע לשבוע יפחתו החיוכים, החיבוקים, המִשחקים. היא עצמה תלך ותתמעט.

כל מה שתגידו לצוות המטפל ייענה בהטחת אשם. יקטינו אתכם. השיתוף ייעשה בצמצום. רוחות צוננות ירחפו מעל הפגישות. אם יהיה נימוס, הוא ישתפל במרירות. השיחות הללו ישאירו אותך דופקת את הראש בקיר או רועדת או מתקשה לנשום. שוב ושוב לא תביני למה זה כך. את עתידה להיכנס לנושא הזה בשנים הבאות. תבקשי לחולל שינוי בתפיסה החברתית, תנסי להמס את החציצה בין המטופלים למטפלים ולבקוע את ההרמטיות שבה אלה האחרונים שומרים על עצמם. את לא תחיי מספיק שנים כדי לראות את השינוי מתרחש, אבל לא תפסיקי לנסות להניע אותו.

כשתגידו אנחנו לא נשברים, יפטירו אולי כבר תישברו קצת.

כשתתייצבו בבוקר עם קפה הפוך, יאמרו אולי תגיעו פחות.

כשתתריעו מה עלול לדבוק, להחריף, להתקבע, יתהו אם אתם בכלל יודעים מי היא.

תספרו עליה נימי נימים של קיום. מה חשוב לה, איפה כואב, איך מזגגת רוטב דבשי מעל פאי פקאן, מה מצחיק אותה, איך ניגֶשת לפתור משוואות ריבועיות, מי טוב אליה, מה רודף אותה, על איזו כרית נוטה להירדם יותר בקלות, מה מעליב אותה, איך נעה בפָּה־דֶה־בּוּרֶה, מה מפחיד אותה, איזו בובת פרווה נעימה לה, באילו מלחמות צדק נלחמת, באילו קרבות נוחלת הפסד.

זה לא ישנה דבר. יגרמו לכם לחשוב שאינכם מכירים אותה.

רצונך העמוק יהיה לשתף. תוסיפי להתאמן על המונולוגים הדיאלוגיים שלך. ככה תתני בתהום סימנים. תערכי קניות בסופר ותזעקי בלחש אני על עברי פי פחת, בדרכך לבמת הנואמים תכריזי דוממת אני על עברי פי פחת, במרפסת עם חברים תקראי חרישית אני על עברי פי פחת.

לא אחת תעלה מחדש התביעה לגילוי לב. תמיד אמרו לך כמה חשוב שהורייך יספרו. לא רק כמִנחה היסטורית, אמרו זה חשוּב למענם. מנוחה לנפש. תיזָכרי בעצמך קטנה, הולכת עם ההורים לאירוע חגיגי. יושבים סביב שולחן, אנשים חדשים, לא החבר'ה עם המבטא שנפגשים בערבי שישי. קעריות סלטים במרכז ומסביב שאלות מאיפה אתם מאיפה אתם, אה, אז היית במלחמה. אימא שלך תגיד אני לא רוצה לדבר על זה. החדשים ימשיכו לשאול, יגידו זה מעניין ויתבעו "איפה היית במלחמה". אימא שלך תחזור על המשפט שלה, הפעם לאט ובשקט אף שהוא יישמע חד ורועם. את תתמקדי בכבד הקצוץ ובתפוחי האדמה השוחים במיונז. בדרך הביתה, ומאז עוד פעמים רבות, ההסבר שתקבלי יהיה שממילא אי־אפשר לתפוס מה היה שם, שיגידו כצאן לטבח, שישלחו לפסיכולוג, שיחשבו שמבינים ובעצם לא יהיה להם מושג.

כשחברה תציע לך לכנס קומץ אנשים ותזמין אותך לתת עדות, את תסכימי. מיום היוולדך עברת הכשרה להיות עדה. הורייך בחרו בך לשומעת ראשונה ותיעדת את דבריהם במחברותייך. אימא שלָך נפטרה מטיפוס כשראשה שעוּן על ירכייך. יריתָ בשוגג בחבר שלך בבור שבו התחבאתם. כל חייך היית עדה, עכשיו תתני עדות.

החבורה תתכנס בביתכם ותתיישב על הספות התכולות. את תאפי עוגת גבינה ותגישי תה יסמין. באגרטל יהיו פרחים צהובים ובין הספלים יהיה גם זה שבנותייך העניקו לך כמתנת יום הולדת. האומנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד. ציור של ילדה. פרחים.

זה יהיה נורא ואיום.

יהיו מי שיגידו אין לי מילים אין לי מילים, יהיו מי שיביטו בך ברחמים, יהיו מי שיעשו בך לינץ' טיפולי, יהיו מי שילחשו זה לזו אבל היא כל כך יפה, אבל הם זוג כל כך יפה, אבל המשפחה כל כך יפה, אבל הבית כל כך יפה.

הספל יישבר. בטנך תתכווץ. יגידו לא נורא, אולי זה סמלי. תמלאי פיך מים. את תיזָכרי בכבד הקצוץ ובתפוחי האדמה במיונז, ותחליטי שאינך נכנעת. תנסי לגרום להם להבין, תעברי לדיאלוגים. תגידי אני אדם שלם. לא רק אסון. הכול שריר וקיים. אל תמחקו מה שהייתי עד שידעתם.

הם ימחקו את כל מה שהיית עד שיָדעו.

לעולם כבר לא תשובי להרגיש חלק מהקבוצה הזאת.

כל אותה עת תמשיכי את עיסוקייך. לא תצליחי לישון, אבל תהיי נאמנה לָערוּת. תצעדי, תלַמדי, תַשקי, תנחי, תרכבי, תבשלי, תייעצי. תגלי מחדש כמה את אוהבת את כל מה שאת עושה. תהיי מאושרת מהמחקר ומההוראה, מהבית ומהמשפחה שלך. כל זה יתרחש בתוך החורבן ובלי לגרוע ממנו ומהריסותיו.

תאגרי כל מה שאת יכולה כדי להוסיף ולדשן את התשוקה להיות. תקראי יותר ספרים, תאזיני יותר למוזיקה, תתחילי לצפות בסדרות טלוויזיה, תימשכי לדרמות הקשות ביותר ותביני שמשהו נמתח ביכולת העמידוּת שלך, תחפשי יצירות קומיות ותוקירי את צחוקך הרוקד.

לימים, כשתשתפי מעגלים חברתיים רחבים יותר, מעט מאוד אנשים יצליחו להכיל את זה. רוב האנשים יצפו ממך לגלם דמות אחרת, רצוי אבלה, חפוית ראש, מרושלת וחסרת אנרגיה. על התפקוד שלך יגידו שזו בריחה או התכחשות. את תדעי שעבורך אלה חיים ומשמעות. לפעמים כבר תתעייפי מלהגיב.

כל אותה עת אתם תשנסו את כל הגוף שלכם כדי למצוא נתיב טיפולי אחר. תגלו שאין לכם שום אפשרות למצוא מזור בארץ. תנהלו תחקיר, תראיינו מומחים, תיחשפו לגישות האפקטיביות ביותר ותרכיבו תוכנית מילוט. זה יהיה המאבק של חייכם. עד שתגיעו למקום מבטחים מעבר לים, ערפל של אי־ודאות יעיב על המסע. האם תגיעו ליעד.

אתם תגיעו ליעד. זה יהיה הדבר הטוב ביותר שיעלה בידכם לעשות עבורה.

אחרי שהמבצע ייצא לדרך, תקיימו סדרת מפגשים שבהם תַחלקי עם אחרים את מלחמת העולם הפנימי שלכם. תתחילי סדרת אימונים לקראת השיחות, תתאמי מועדים לחברייך ולקבוצות שאת לוקחת בהן חלק. יהיו התכנסויות מקוונות ויהיו מפגשים בפינת האוכל, יהיו התכנסויות מרובות משתתפים ויהיו מפגשים אינטימיים. תסבירי שלא יכולת לעשות את זה כל עוד הייתם בכוננות חירום.

ככל שילכו השיתופים וירבו, יגבר בך הגעגוע לשקט שקדם להם. תגובות המיטיבות לראות אתכם ייחקקו בתודעתך לנצח. הן יגיעו במשורה וישאירו בזיכרונך עקבות של חסד.

המסלול שבחרתם ישנה כליל את אורח חייכם ויהיה כרוך בהוצאה כספית שלא תוכלו לשוות בדמיונכם. בביטוח הבריאות שעשיתם לילדיכם בצעירותם לא היה בנמצא ביטוח נגד שואה בגוף יחיד.

תתלבטו אם לפתוח את האפשרות לסייע לכם בַּמימון. יעודדו אתכם לעשות את זה. תזכו למחוות שירגשו אתכם. כמי שמתנדבים ועוזרים לאחרים, תלמדו שככה נראית אכפתיות מעשית מן הצד השני של המתרס. ההתגייסות הזאת תנסוך בכם תחושה של שותפות דרך ולא רק של גיבוי כלכלי.

במהלך השיתופים תנסי לעזור לנמענייך לשאת את העדות שלך. נימת קולך לא תסגיר את עוצמת המכה. תִפתחי את דברייך באזהרת כאב. תסגלי דרכים לעזור לעצמך לשאת את היום שאחרי. תבקשי התייחסו כרגיל, אנחנו עדיין אנחנו, אני עדיין אני.

מעטים יעמדו בזה.

יהיו מי שיבקרו אותך על כך שאת מדמה זאת לאֵבל. יגידו נשמע שאת מוותרת עליה. את תשחזרי.

איך־ישנתם־על־הרצפה־איך־בדקתם־מי־יכול־לעזור־איך־טרקו־בפנייך־דלת־אחר־דלת־איך־פתחו־בפנייך־דלתות־שרק־
החמירו־את־המצב־איך־נסעתם־להביא־ארנבים־איך־זה־לא־הועיל־איך־היו־לילות־של־כליה־איך־זה־לא־הועיל־איך־
הגעתם־לטובי־המטפלים־איך־זה־לא־הועיל. עוד ועוד תשחזרי איך אמרו לך זה נשמע שאת מוותרת עליה.

יהיו מי שימהרו לספר את זה לכל מי שלא רצית לחלוק איתו את הסיפור שלכם. אולי אמרו "שמעתם מה קרה לה?". זה ימוטט אותך לחשוב שלא השכלת לשמור עליכם. יגידו לך איבדת את זה. את תשחזרי. קיווית־שלא־יסחרו־בכם־כאילו־הייתם־מחזמר־כרטיסים־חינם אמרת־זה־לא־סוד־מעודדים־לספר־רק־מנסים־להגן. עוד ועוד תשחזרי איך אמרו לך איבדת את זה.

יהיו מי שיגידו שאתם מנצלים את המסכנוּת לטובת כסף. את תשחזרי. התייעצת־עם־רבנים־עם־מדענים־עם־חברים־הפכתם־בזה־והפכתם־הצהרתם־בכנות־אנחנו־לא־רוצים־להחריב־את־החיים־ רוצים־להישאר־משפחה־להישאר־הורים־של־כל־ילדינו־הקמתם־מיזם־לעזרת־אחרים־להחזיר־טובה־לקהילה. עוד ועוד תשחזרי איך אמרו לך מתמסכנת ונצלנית.

תחליטי שאת לא מנפה מחייך אף אחד. שתעמדי בכל אלה. זה לא יהיה קל. כמעט תצליחי.

יהיו מי שישאירו עציץ שיחכה לכם כשתחזרו הביתה, יהיו מי שישלחו הודעה חושבים עליכם, יהיו מי שיגידו מה שאתם עושים הוא יוצא דופן כל הכבוד לכם, ואת תשתי את כל האותיות שלהם בצמא. תגלי שהם יודעים לשים במרכז את הפצועים ולא את החובשים. לעד תוקירי אותם. תנבוט ביניכם ברית של ריפוי.

תרגישי כמה זה קשה שאחרים לא מבינים במה כרוכה ההתמודדות שלכם. תקומו בבוקר, תצחצחו שיניים, תצחקו מבדיחות, תזעמו על חוקים, תחליפו רשמים. היקום שלכם יהיה, לכאורה, אותו יקום שבו גרים הכול, אבל את תדעי שזה כוכב לכת אחר. תחליטי שאינך מוותרת, תחפשי גשר בין הנשימות הפרטיות לאוויר המשותף, תנסי לתרגם את ההוויה האישית לזו הכללית. רוב הזמן תעלי חרס.

מי שישאל מה שלומה ירצה לשמוע שטוב. אם תספרי שהיו רגעים טובים, יאחלו שימשיך כך. את תרצי לומר שזה אף פעם לא ממשיך כך, שהרע נוכח תדיר ושמדי פעם יש גיחות של רוך. יגידו לך חשוב שתשמרו על תקווה. יגידו לך להיות אופטימית. יגידו לך פתחתי בספר והיה כתוב שהכול יסתדר. את תרצי לומר הרי אי־אפשר לעשות כל מה שאנחנו עושים בלי תקווה ובלי אופטימיות, אבל לצידן יש גם פיכחון וידע ומבט נכוחה. לעיתים תהגי זאת בקול, לעיתים תכבשי את דברייך.

יהיו מי שיתרחקו ממך כאילו מעולם לא מילאת תפקיד בחייהם. מילאת.

יהיו מי שייפגשו איתך. תשתו יין תשחקו קלפים תנהלו דיון על הסרט האחרון, והם לא יזכירו את זה. לפעמים תתהי אם בכלל סיפרת להם. סיפרת.

יהיו מי שיעידו אנחנו כל הזמן חושבים עלייך ולא יצליחו למצוא זמן לשיחת טלפון ואחרי חצי שנה יפגשו אותך ויגידו אוי באמת אנחנו לא בסדר. סידַרת.

יהיו מי שיגידו אנחנו רוצים ללמוד איך להיות לך, יהיו מי שיבקרו ביבשת שלך, יהיו מי שיבכו במקום לדבר ואת תשתי את כל הדמעות שלהם בצמא. את תגלי שהם דוברים את שפת הפצע כשפת אם. כל ימייך תאהבי אותם. תנבוט ביניכם ברית של מהגרים.

דיאלוגים אחדים ישובו ויעלו בזיכרונך, ובינך לבין עצמך תשלימי את כל מה ששתקת בהם. חבר ילווה את אימו הקשישה אל מותה, ויאמר: אצלכם לפחות יכול להיות שינוי, אצל אימי לא. את תרצי לענות לו ולא תעני. עמיתה תפגוש אותך בדרכך להנחות אירוע גדול, היא תשלח מבט שרואה בך רק אומללוּת ותגיד: אני עוקבת אחר הצלחותייך המרהיבות ויש לי דקירה בלב. את תרצי לענות לה ולא תעני. חברה תשמע שאת נוסעת להרצות בכנס בינלאומי ותתוודה: אם לא הייתי יודעת מה ההקשר הכללי עוד הייתי מקנאה. את תרצי לענות לה ולא תעני.

תסרבי לעינוי.

השפה תרצף לך דרך.

לאורך כל התקופה הזאת תכתבי. הכתיבה תניח על הדף את כל מה שלא יצליח למצוא מקום אחר. לפעמים תרגישי משהו ותחפשי טקסט שיעגן את תחושתך. מילים יעלו בדעתך, תנסי לאתר מנַיין הן לקוחות עד שתיזָכרי שאינן אלא מילותייך. הן יפרמו אותך ויארזו מחדש, את תתפענחי בהן, תחצי איתן סף.

מחוץ למרחב הכתיבה תצטרכי להיזהר. לשרוד. להתקשח. להיות קשובה לַקולות מן החוץ ולָאותות מן הפְּנים. במשך שנתיים לא תבכי. רק בפעם הזאת שבה הרופא במיון ישאל אותך "רוצה תה?". לאורך ארבעים דקות לא תפסיקי לבכות. תעלו לטיפול נמרץ. תתעשתי, ואז האחות תשאל "רוצה מים?". שוב תבכי, עד שיאפסו כוחותייך ותירדמי.

כשתקראי את עצמך, עינייך ייעשו לחות וחמות. סוף סוף. לחות וחמות.

תדרכי על מרצפות עשויות אל"ף בי"ת, תשמעי את חיכוך הנעליים על הניקוד, על הפיסוק. יגידו לך לכי לטיפול, תִמדטי, שמעתי על מישהי מדהימה. אבל את תיצמדי למילים שלך. גוף נסתר. סביל. אפילו התפעל. אולי עתיד.

תחשבי על כך שעיתות משבר מחייבות תנועה רדיקלית. תביני שאת מזמינה אחרים להיכנס לסערה שלך. הם משייטים במציאות חייהם, ואת מציעה בול עץ במים גועשים. כשלעצמך כבר למדת את קצב הגלים הבלתי ניתן לשינון. זה עלול להפחיד, להרתיע. כדי להגיע לרפסודה שלך, הנוסעים יצטרכו לחרוג ממהלכו התקין של הזמן ולהסכין לערפול המייסר שרוחש תחתייך. תנסי להרגיע אותם, תגידי אני לא זקוקה לסכר. תרצי שיכירו בסיפּיוּת, בַּקושי לחצות את הים. את, הלוא, כבר תדעי לבקוע את המים. תבקשי רק שיבחינו בהיות היוצא מן הכלל, כלל המזמין שייכנסו אליו. בואו.

בסופו של דבר, אחרי שתתמהמהי על גדת הנחל, הוא יגיע אלייך מן העֵבר השני. יאמר בואי, יושיט לך יד, גב, לב. את תתמסרי אליו כי תדעי שאפשר. שהוא יעטוף אותך כמו שאת. יש על מה, יש עם מי. לא מבלבלת, לא קטנה, לא אשֵמה, לא רחמים, לא לינץ', לא אֲבל הכול יפה, לא בריחה, לא התכחשות, לא ויתור, לא איבדת את זה, לא מתמסכנת, לא נצלנית. לא להיזהר, לא לשרוד, לא להתקשח. יד. גב. לב. בואי.

ככה תעברי לצד השני.