אני קובע שהספרייה אינסופית.
(ספריית בבל, חורחה לואיס בורחס)
זיכרונות הקריאה הראשונים שלי מתקשרים לצרוּתה של מיטת גלריה שבה ישנתי לאורך מרבית הילדות והנעורים. זו הייתה צרוּת כפולה – צר היה המרחק מפאה אחת של המיטה לפאה השנייה וצר היה המרחק מקצה האף שלי, בשכיבה על הגב, לתקרת החדר. אור מנורת הקריאה חלש על המזרן כולו. לא יכולתי להחזיק את הספר זמן ממושך מעל הראש וגם לא להימצא בתנוחה שאיננה שכיבה. כשרציתי לגוון זוויות, הייתי מפנה את הגוף – ואת הספר – לצד השני. הפיזיקה של הדברים נדמית סבוכה, אולם לא כך הדבר: אם שכבתי על הצד וקראתי את העמוד הימני של ספר כתוב עברית, אז כריכתו האחורית היא שנחה על המזרן; כשעברתי לקרוא בעמוד השמאלי, התהפכתי לצד השני והכריכה הקדמית הונחה על המזרן. החלפתי את כיוון הטיית הגוף עם התקדמות הקריאה, רצוא ושוב, מימין לשמאל ומשמאל לימין. התנועה הזו בנתה מעין מבנה מקושת מעל הראש שלי, שבתוכו, בתוך חללו הזעיר, הייתי קורא. חדר ילדותי אינו זכור לי במדויק, לא החפצים שהועמסו על המדפים, לא צורת הכיסא, לא הצילומים שנתלו על הקירות. זכור גם זכור החלל־שבתוך־החדר, אותו מבנה מקושת, אותה תנועת שכוּב המתחלפת תדיר לימין ולשמאל, שבליבה הייתה ספונה ראשית הקריאה.
בקיץ העשרים ושמונה לחיי נפתח משכן הספרייה הלאומית החדשה בירושלים. זהו מבנה אדיר ממדים שתכליתו לשמש אכסניה ראויה לאוצרות התרבות של העם היהודי והחברה הישראלית. מיהרתי הנה בסוף הקיץ כדי להיות מראשוני המבקרים, ומאז אני אוסף רשמים מן הישיבה הממושכת בחלליו של המבנה: באולמות הקריאה, בחדר כתבי היד, באוספים השונים, בקפטריה ובחצר. הקריאה מתבצעת בו כמו בתוך ארמון או היכל קודש: התקרות גבוהות, השולחנות רחבים, הרעיונות נמתחים מן הראשים ומשתרגים להנאתם בחללים הגדולים.
המבנה החדש בדרך רופין 36 מתפרש על פני אחת־עשרה קומות אשר רק חמש מתוכן מצויות מעל פני האדמה. מדובר בארבעים ושישה אלף מטרים בנויים על גבי שישה־עשר דונמים וחצי מאדמת הקודש ירושלים. על אף תנופת המספרים הפומפוזית, חוויית ההימצאות במקום יכולה להיות, במפתיע, אינטימית. נתיבי העץ בקדמת המדפים שאפשר להניח עליהם אצבע וללכת קילומטרים בלי לעזוב, מפל האור הטבעי שנשפך מלמעלה דרך שלושת אולמות הקריאה, אלפי הספרים המוצגים לתפארה ומעידים על חבריהם הרבים־עוד־יותר שחבויים במעמקי מחסנים: אין בכל אלה כדי לרפות את ידיו של הנכנס בשער. ההפך הוא הנכון. כבר כשנכנסתי לכאן בפעם הראשונה, כשמשני הצדדים ניצבו קירות האבן הגבוהים ולפניי התגלש גרם מדרגות מהודר, כבר אז אחזה אותי תחושת "אתה רצוי" ו"אתה מוזמן". התחושה הזו, של חמימות וביתיות, לא הרפתה ממני משך כל אותו ביקור, וגם לא בזה שאחריו.
ערבוב הסגנונות האדריכליים והעיצוביים מאפשר לכל אחד ואחת לחוש שייכים. יש מי שמחבב את הקצוות הרכים של ארונות העץ, שמעניקים למרחב אווירה כמו־כפרית, כאילו זוהי בקתה צנועה בלב חורש. מולם ניצבים, כמו מתוך ארגז כלים של מעצב אחר, חלונות הזכוכית הגדולים והבטון החשוף, כמנהגה של האדריכלות המודרנית. בין השניים הללו אפשר למצוא, גם כן מתוך תרשימים של אחרים, כריות מעוגלות בתקרות, אהילי מנורות שמחקים משהו מעין הברונזה ורצפת שטיח עם הדפס ריבועי חוזר בצבע שמנת. יצירי הדמיון המגוונים הללו אינם סותרים זה את זה; ההיגיון הארכיטקטוני של העידן החדש מאשר את התמהיל ומוצא בו יופי.
מיעוט סוגי הפריטים – ספרים, שולחנות, כיסאות ומנורות – מאפשר גם הוא ליושב באולמות הקריאה להתרווח במקומו. שום דבר מעבר למעַט הדרוש לא מעיב על זרימת החלל, המצהיר בכך מהי סיבת ההימצאות האחת והיחידה בחיקו. בדומה לאישה משוּנֵם, שמכינה עבור הנביא אלישע עליית גג שבה יימצא לו כל הדרוש למחייה – "מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה" (מלכים ב ד, י) – כך גם הספרייה הלאומית מייצרת רווחה דווקא הודות לדלוּת. נדמה שכל מה שצריך להימצא – ישנו. הנפש איננה חפצה ולו בדבר אחד נוסף. הסתפקות במועט, המועט המבורך, משרה ביטחון על הנמצאים בין הכתלים.
ועל כל אלו ניצחה – וזו תחושה שהייתה חזקה בכל הביקורים הראשונים שלי בספרייה –מעין רגיעה של החלל. הוא, החלל, נשם בקצב מדוד ומוקפד, שאף ונשף, שאף ונשף. הספרייה ביקשה להרגיע את המחשבות הקודחות, את הדאגות האינטלקטואליות ואת אימת הכתיבה. החלל ביקש להתגבר על הפאניקה שבה שרויים הרוכנים אל הספרים, שהופכים בדפים ולא מוצאים, שמחטטים במילונים, שמחשבים את קִצה של המלגה – הוא ביקש וגילה שהוא אכן יכול לכל אלה, שהוא מהווה מעין כמוסת הרגעה ללא מרשם. אפילו הנוף הנשקף מבעד לחלונות גדולי הממדים – ירושלים בתצורתה השקטה – סייע לשכך כל חרדה.
אלא שבחלונות הללו, או שנכון יותר יהיה לכנותם קירות זכוכית ענקיים, שמפרידים בין אולמות הקריאה השתוּקים ובין חללי המעבר או הרחוב – בהם החל המבנה להתקלף מטוּבו, להיפרם. אינני יודע לומר מתי חדלו הדברים להיות. פעם העברתי את שעות הקריאה בנקודה זו ופעם באחרת. החלפתי קומות. הלכתי לשירותים וכשחזרתי היושבים סביב הספיקו להשתנות. החורף החל נותן אותותיו והגשם ערבב בעלוות העצים על דרך רופין. קסמה הראשוני של הספרייה פג והתחלתי מאתר בקיעים בחוויית הקריאה שלי בה. החלל החל מתקלקל לי.
למשל, הרושם שהותירה בי הצלחתו של המבנה להיוותר חלק מן המארג העירוני נעלם לי. התאכזבתי לגלות שקליפת הזכוכית של הספרייה, שבוודאי ביקשה להזמין את העיר שבחוץ להיכנס פנימה, דווקא דוחה אותה מעליה, ניצבת כחיץ עיקש, דו־שכבתי ומבדיל בינה לבינה. כשישבתי בין הספרים הטובים והסתכלתי החוצה מבעד לחלונות מסנני הרעשים, חשתי כמו מי שמניח אצבע חצופה על השפתיים של ירושלים ופוקד עליה: "שתקי". למטה רכבו אנשים באופניים ותלמידי בית הספר הסמוך רקעו צעדים על המדרכות – מה להם ולפֹה? ייתכן שהייתי חי בשלום עם הבידוד הזה ביחס לעיר, אילולא גם בפנים, בתוך הספרייה עצמה, התחלתי להבחין באינדיווידואליות קיצונית. לכל אחד מהיושבים בסמוך לשולחן יש מנורת קריאה דקה רק לו, והאלומה שלה כאילו משרטטת גבול בל יעבור. איש איש נותר שקט בתוך השְקוּבִּית שלו, וחוטא יהיה זה שיעז להסתכל ימין או שמאל.
כך, כבמפולת דומינו, נתגלו עוד ועוד כשלים אדריכליים. למשל, נוכחותו של המבנה נראתה לי פתאום צופנת רמייה כלשהי. המבט על המפעל הכביר הזה, שהוקם בפסגת הגבעה, אִפשר לראות בבירור את דמיונו של ההוגה, שרצה להעניק לעַם הספר את היכל הספר הראוי לו, הנישא. הספרייה החלה נדמית כניסיון עיקש לשדר – למי? – שהספרות מצויה במרכז חיינו הלאומיים, בשעה שהיא איבדה מזמן מן הרלוונטיות שלה. הרמאות הזו, שלא עולה יפה מן המציאות עצמה, החלה נודפת מבאישה מן הקירות ומן הספרים ומן המבקרים כולם. מדריכי הסיורים משקרים להמונים. הספרייה היא, אם כבר, משהו מעין אנדרטה. ניסיונות החייאה מתבצעים בה שוב ושוב – סיורים עבור בתי ספר, הרצאות של סופרים וחוקרות, וידיאו חדשני ומערכות אחסון רובוטיות וכלי מדיה מפותחים – אולם אי־אפשר שלא להבחין שהיא נותרת נאמנה לאנדרטיוּתה. מבקרים משקיפים מן האולם העילי מטה, אל אולמות הקריאה התחתונים, כמו מתעדים אחרונים של גלעֵד למה שהיה ואיננו, והנה הם מרימים את הנייד לצלם.
והגלעד הזה גם מסרב להיות חלל־עֵד. כאן אני מכוון לעֵד דווקא במובן החי של המילה, החווה ורושם וזוכר, היודע. חוויות שנצברות בין כותלי הספרייה הלאומית מסרבות להיספג בקירות. על אף מיעוט החפצים, הפינות כולן נדמות תפוסות, גודשות את הסאה, ולזיכרון לא נותר לאן להידחק. הספרייה משמרת מַרגָש סטרילי ואנטי־זיכרוני, כל יום בה דומה ליום שלפניו. החוויות מוסיפות להצטבר אבל היא עוטה על עצמה איזה מין רושם אלמוני ובלתי אישי, ארשת קפואה; ביד אחת מוסיפה לספק את צרכיו הבסיסיים של כל קורא וביד השנייה מונעת כל אפשרות לייפות את החוויות שלו, להעשיר אותן. הספרייה, מתוקף היותה ספרייה, אמורה להיות כזו שהזמן איננו חדל מלהצטבר ולהיערם על פסגתו של המקום שבו היא ניצבת. זמן מעצים את תחושת המוכּרוּת; חלל יודע להפוך, כשאדם מוסיף ושוהה בו ארוכות, לבית של ממש, לחלל־יודע. משום מה הספרייה הודפת מעל יושביה את הביתיות הזו פעם אחר פעם, המרחב נמנע מלנוע עם הזמן. ייתכן שמדובר בשיפוט מוקדם, שכן המבנה עוד לא בן שנה, אולם עושה רושם שזוהי רוחו ותורתו והיא לא תשתנה עם החלוף.
באחד הימים שבהם ישבתי כאן לקרוא ולכתוב, חשבתי ששינוי התחושות הקיצוני שלי ביחס למקום הוא תולדה ישירה של המלחמה. המבנה כמו הִטיל לפניו את צל הריסותיו הצפוי, בנייתו כאילו תוכננה לכתחילה תוך ראיית הקיום העתידי שלו כחורבה. קערות ההשבעה באולם התערוכה יישברו ומתוכן יבקעו הקללות הקדמוניות, הגדות פסח מן הלבנט ייקרעו לגזרים ואיש לא ישירן עוד, כתבי היד של גרוסמן יכוסו אפר ועפר. קל היה לי לדמיין את המקום הזה נשרף. מנגד, אני לא משוכנע שתוגת המלחמה היא שעיוותה את תחושות הנעימים שליוו אותי בביקורים הראשונים כאן. נראה היה שנחשף בפניי דופן אחר של הספרייה, נסתר, כזה שלרוב נטמע בתוך תפאורת הזמן העומד, שנעשה מאמץ לטייח; ראיתי את ערוותה וזה עורר בי דחייה. הספרייה יהירה אל מול העיר, משתיקה אותה, מעודדת פרטיות מסוגרת, משקרת בדבר חשיבותה של הספרות ומונעת כל אפשרות לאינטימיות שבין אדם לחלל. התחלתי לחוש מנותק מהחלל, הגוף שלי הפך זר לסביבה הבנויה; הספרייה, שביקשה להיות לי לכר, לקֵן, לפינת מרגוע, למרחב מארח, כשלה בייעודה. אינני שוכן עוד בספרייה כי אם לכוד בה, וכל יום שבו אני מגיע אליה הוא בבחינת חזרה אל המלכודת.
וקירות הזכוכית. אני כל הזמן חוזר אל קירות הזכוכית. בליבה של הספרייה אני אמור לחוש ספון בתוך גולם מוגן, ובאשמת הזכוכיות האינסופיות הללו אני חש חשוף ופגיע. מצידן השני עומדים לא־קוראים – קבוצות המסיירים. אלה הגיעו מכל קצוות הארץ לחבוש אוזניות ולהתהלך אחרי מדריך במבנה החדשני, מתצפתים על הקוראים, עליי. היתכנות הספרייה ליישר קו עם פונקציית המגורים בה – מגורים מדומיינים, ולוּ לרגע, אותה שאיפה לקֵן – מתבטלת לטובת האווירה המוזיאלית, הנצפּית. אני נטרק החוצה מן הקריאה ומן הכתיבה בכל פעם שאני נזכר בהיותי נצפה – "מימין תוכלו לראות אדם בשעת כתיבה". אינני יכול להוסיף ולשכּון בתוך עצמי בנחת כאשר המִשכּן מציב אותי כפריט לעיין בו, כשהוא מסיח לי כך את הקשב. ייתכן שאין זו אלא קנאה במסיירים הללו: עבורם הספרייה היא אתר פנאי חביב, ועבורי המילים אמורות לבקוע פה והן אינן. הכותב שאני מתיימר להיות נכשל בכתיבתו, ומרימי־הניידים־לצלם מזכירים לי זאת פעם אחר פעם.
לי עצמי ברור מדוע המבט של המבקרים־שאינם־קוראים מבחוץ, מצידה השני של הזכוכית, מטריד אותי: אני רואה שם חזק וברור את הוריי. אימא שלי – שהיא והשפה שבפיה היגרו יחדיו לישראל, נחבטו באדמתה והצטמצמו להן – לא הצליחה להפוך את הקריאה והכתיבה קרובות לליבה כפי שרצתה. אבא שלי איש עמל, כפות ידיו העבות והמחוספסות ידעו אדמה וגריז ואבק דרכים, לא דפים, מעולם לא. אין זה הקהל ה"עממי" שצופה בחוקרים רמי המעלה באולמות הקריאה כעל דגים באקווריום; אלה הוריי, שחיץ זכוכית ניצב עיקש ביני לבינם. הספרייה יכולה להוסיף ולעטות כסות פתוחה ונגישה, אך כסות זו עומדת בסתירה למלאכת הריכוז הנדרשת מן הכותב: אי־אפשר שהוריו יצמידו אף סקרן לזגוגית ויצפו בו בשעת המלאכה. זוהי תזכורת כואבת עבורו, מצידה השני של הזכוכית, לניתוק וליוהרה שלו; מבטם, באחת, מוציאו החוצה.
אבל גם מי שלא יערוך קריאה פסיכואנליטית רדודה שכזו במעשה האדריכלי של הספרייה הלאומית עלול לחוש בחיקה בחוסר המִתאם הזה, שניכור מצוי בבסיסו: כאן ושם, פנים וחוץ, דממת המתרכזים מול שאון המסיירים, הקוראים מול המצלמים. המחיצות גלויות ומבלבלות. ניתן להוסיף ולהשתמש בשירותיה של הספרייה הלאומית, שכן הם בבחינת נכס שלא יסולא בפז, אולם קשה שלא לשים לב שהמרחב עוטה דרך קבע תלבושת של ספק. ההימצאות בו כופה גם עיסוק בו, בגבולותיו, בנבדלוּת השוהים בתוכו, בפירוקו ללא הרף, בסימון המעמדות השונים המהלכים בו, בתכנון הכיבוש שלו. מתוקף אירוחו הלוקה בחסר, המרחב לא מצליח להפוך ולהיות של היושבים בו. הוא לא ניתן להם ביד רחבה.
אני נזכר עכשיו: באחד מערבי הקיץ הקודם, בטרם נפתחה הספרייה לקהל, ישבתי לקרוא על ספסל ציבורי בשכונת רחביה. לפתע נשמעה ממרחק המולת שיירה. על פאות הבניינים החלו דוהרים הלוך ושוב אורות בשלל צבעים, זמרה בקעה מתוך רמקולים רחוקים וקול המונים חרץ את דומיית השכונה. רק אחרי ארבע או חמש דקות של קולות וברקים הגיעה השיירה עצמה: מאות בני קהילה חרדית משכונת שערי חסד הסמוכה חגגו את כניסתו של ספר תורה חדש לבית כנסת. גברים צעדו כמו בתוך ריקוד, גם בפסיעות הקשישים מביניהם נטווה חוט של דילוג. נשים אחזו בזרועותיהם של ילדים, שני זאטוטים מכל צד, והניעו אותן בתנועות מעגליות לפי קצב הניגון. שני רכבי משא, שאליהם הוברגו גופי תאורה מסתובבים ורמקולים ענקיים, נסעו בתוך ההמון ועל התרנים שלהם תלויות קונסטרוקציות זרחניות של כתרי מלך המשיח. השיירה הארוכה הזו דמתה לתהלוכת קרקס נודד. אני זוכר עצמי נמלא הערכה מתוקה כלפי הגברים, הנשים והטף הללו: אשרי החברה ששמחה כך בספרֶיה.
כעת אני מבין שלא אהבת הספר היא שריגשה אותי שם בשכונת רחביה – הלוא זה אותו ספר תורה מקדמת דנא, שהעיון בו על ידי החוגגים מוגבל באופיו והחגיגה לכבודו נועדה בעיקר לסיפוק תאוות התורמים. אני חושב שלא מן הספר המורם מֵעַם התרגשתי, כי אם מן העַם, מן השיירה עצמה: היא, המתגלשת אל החוץ, נטולת עכבות, אותיות פורחות סביבה, יצור רב־משתתפים תם וזוהר, המון שבקע מן התוֹך השבלולי שלו ושבר מחיצות שבין בית המדרש לבין הרחוב, הזמין להידבק בו וקרא, קרא בקול גדול, וברוב חוצפתו עוד הוסיף לקרוא. התנועה הזו, הערבסקה המשוחררת, המנגינה של השיטפון, הצליל של הקריאה המתפרצת: היא היא שטרם מצאתיה.
