לחיצה לגלילה למטה
קונג קי (Kong Kee), מתוך הסרט Dragon's Delusion

היקום הוא יער אפל

ניק ריצ'רדסון

טרילוגיית ״שלושת הגופים״ של הסופר הסיני צְה-שׁין לְיוּ היא יצירת מד״ב שאפתנית המתחילה בימי מהפכת התרבות הסינית ומסתיימת בעוד 19 מיליון שנים. לְיוּ מציג יקום קודר שבו ציוויליזציות מסתתרות זו מפני זו; הן משמידות כל מערכת שמש שיש בה סימן לחיים תבוניים, לפני שיושמדו בעצמן. הסיבה לכך שטרם שמענו מחוצנים היא שאנחנו המין היחיד הטיפש דיו לחשוף את מיקומו בפני כל היקום

מדע בדיוני איננו סוגה ספרותית חדשה בסין, אבל מדע בדיוני טוב הוא חידוש מרענן בהחלט, מסביר הסופר צְה-שׁין לְיוּ (Cixin Liu) במאמר המצורף לאסופת המד״ב כוכבי לכת נעלמים (Invisible Planets), המציגה סיפורים מאת כמה מן הסופרים הבולטים בתחום בסין.

סיפורי המד"ב הראשונים בסין הופיעו בתחילת המאה העשרים ונכתבו בידי אינטלקטואלים שהטכנולוגיה המערבית קסמה להם. "בראשיתו", כותב לְיוּ, המדע הבדיוני "נעשה כלי תעמולתי בידי סינים שחלמו על סין חזקה, חופשייה מביזה קולוניאלית". את אחד הסיפורים המוקדמים כתב המלומד לְיַאנְג צ'יצַ'או (Liang Qichao), מראשי רפורמת מאה הימים הכושלת של 1898. לְיאנג תיאר שם יריד עולמי בשנחאי, חלום שזכה להתממש רק בשנת 2010.

לנוכח הלהט האידיאליסטי שהתעורר אחרי עלייתו של מאו, מפתיע אולי כמה מעט מדע בדיוני אוטופי יוּצר בסין בעת השלטון הקומוניסטי; בברית המועצות, לעומת זאת, נכתב הרבה מאוד, לפחות בתחילה. המעט שנכתב בסין נועד בראש ובראשונה לילדים, ולצרכים פדגוגיים; הוא נצמד לעתיד הקרוב ולא הרחיק אל מעבר למאדים. בשנות השמונים סופרים סינים כבר החלו לכתוב בהשפעת המד"ב המערבי, אבל יצירותיהם נדחקו לקרן זווית, משום שמשכו תשומת לב לפערי ההתפתחות הטכנולוגית בין סין למערב. רק באמצע שנות התשעים, כאשר הרפורמות של דֶנג שׁיָאוֹפִּינְג החלו להשפיע, ספרות המד"ב הסינית החלה לחוות את מה שלְיוּ מכנה "רנסנס".

לְיוּ עצמו ניצב בחזית הזירה המתפתחת הזאת מאז שנות התשעים. הוא הסופר האסיאתי הראשון שזכה בפרס הוגו (בשנת 2015), ואין מחבר שלוכד ביצירתו טוב יותר את הקצב המסחרר והתאוותני ממש של פריחת הכלכלה הסינית. טרילוגיית שלושת הגופים המונומנטלית שלו, שפורסמה בשנים 2006–2010 ותורגמה לאחרונה לאנגלית בידי קן לְיוּ (Ken Liu) – בעצמו סופר מד"ב סיני-אמריקני – היא יצירת המד"ב הסינית הידועה ביותר. ברק אובמה הוא אחד מקוראיו המפורסמים, והעיבודים הקולנועיים המתוכננים לספריו מתוארים כבר עכשיו כ"מלחמת הכוכבים" של סין.

מד״ב בממדים אפיים

הטרילוגיה עוסקת בהשלכות הקטלניות של ניסיון האנושות ליצור קשר עם חוצנים; מתברר שהסיבה לכך שטרם שמענו מחוצנים היא שאנחנו המין היחיד הטיפש דיו לחשוף את מיקומו בפני כל היקום.

זו אחת מיצירות המד"ב השאפתניות ביותר שנכתבו אי פעם. הסיפור מתחיל בימי מהפכת התרבות הסינית ומסתיים בעוד 18,906,416 שנים. אחת הסצנות שלו מתרחשת בביזנטיון העתיקה, וסצנה אחרת מסופרת מנקודת מבטה של נמלה. הספר הראשון מתרחש על פני כדור הארץ, אבל סצנות אחדות מתחוללות בייצוגי מציאות מדומה של שושלת צ'ין ושל מצרים העתיקה; עד סוף הספר השלישי היריעה מתרחבת ומקיפה מלחמה בין ציוויליזציות, המתנהלת לא רק ביקום התלת-ממדי אלא גם בממדים אחרים.

קנה המידה המרשים בסיפורו של לְיוּ נתמך בהיקף אדיר של מחקר. בשנת 1988 סיים את לימודיו באוניברסיטת צפון סין למשאבי מים ולהנדסת חשמל, ועד לנסיקת הקריירה הספרותית שלו עבד כמהנדס מחשבים בתחנת כוח במחוז שַׁאן-שׁי. הכשרתו עשויה להישמע צרה, אבל המדע הבדיוני שהוא כותב, הממוקם בקצה ה"קשה" של הז'אנר (במדע בדיוני ״קשה״ יש הרבה מדע; במד"ב ״רך״ יש רק מעט) מגלה ידע בפיזיקה של חלקיקים, בביולוגיה מולקולרית, במדעי המחשב ובתחומים רבים נוספים.

הכרך הראשון בטרילוגיה, בעיית שלושת הגופים (The Three-Body Problem), קרוי על שם בעיה אזוטרית בתחום המכניקה המסלולית, שקשורה בחיזוי התנועה של שלושה גופים ששדות הכבידה שלהם מצטלבים. הבעיה רלוונטית לסיפור, משום שהגזע החוצני שהאנושות בפזיזותה יוצרת איתו קשר – מקורו בכוכב לכת בעל שלוש שמשות ("טריסולאריס"), עובדה המעוררת בעיות קשות של שינויי אקלים. תקופות קצרות של יציבות, שבהן היום והלילה סדירים, מתחלפות ללא התראה בתקופות כאוטיות שבהן הימים עשויים להימשך שנים ואחת השמשות עלולה להתקרב ולייבש כל דבר שנחשף לקרניה. בעיית שלושת הגופים היא הסיבה לכך ש"בני שלוש השמשות", הטְריסוֹלאריאנים, שמחים כל כך למצוא את כוכב הלכת שלנו, שיש לו שמש אחת בלבד ואקלים שאפשר לחזותו. כצפוי, הם רוצים לשדוד מאיתנו את כוכב הלכת. לרוע מזלם, כוכב הלכת שלהם מרוחק ארבע שנות אור מאיתנו, וכך ניתנות לנו ארבע מאות שנה להתכונן לפלישתם.

לְיוּ מתאר היטב (ובלי לשעמם) את הטכנולוגיות החדשות ומסביר את יסודותיהן המדעיים. החלקים המשובחים ביותר בספריו הם מעין תמונות ממוסגרות שעשויות היו להיראות הזויות או סוריאליסטיות, אלמלא תוארו בסמכותיות מדעית מרשימה כל כך. אחת הסצנות המקוריות ביותר מתרחשת לקראת סוף בעיית שלושת הגופים. בני שלוש השמשות מפתחים "סוֹפוֹנים" – רובוטים זעירים העשויים מפּרוטונים ש"נפרשו" לשני ממדים, לפי עקרונות הלקוחים מתורת העל-מיתר. התוכנית היא לשלוח אותם לכדור הארץ כדי לחבל בתוצאות המתקבלות מניסויים במאיצי חלקיקים, ואז להחזיר ידיעות מן האנושות אל עולם שלוש השמשות. אבל הניסיונות לפרוש את הפרוטון באמצעות מאיץ חלקיקים ענק משתבשים. בניסיון הראשון, בני שלוש השמשות מרחיקים לכת ופורשים את הפרוטון לממד יחיד. התוצאה היא קו דק-עד-אינסוף שאורכו 1,500 שעות אור, המתנפץ ומרחף בחזרה אל טְריסוֹלאריס כ"קורים דקיקים שמתקיימים ונעלמים לסירוגין". בניסיון שני, הפרוטון נפרש בטעות לשלושה ממדים. השמיים מתכסים מוצקים גיאומטריים אדירים – כדורים, טֶטְרָאֶדֶרים, חרוטים, טוֹרוּסים, צלבים וטבעות מוביוס – "כאילו ילד ענק רוקן אל הרקיע קופסה של קוביות משחק". ואז כל אלה ניתכים לכדי עין זוהרת יחידה, ההופכת למראָה פרבולית שממקדת אלומת שמש מרוכזת בבירה הטריסולארית ומעלה אותה באש.

פרט לפיזיקה תיאורטית נראה כי ללְיוּ ידע נרחב בשדות ההיסטוריה, מדע המדינה, תורת המשחקים, הסוציולוגיה ואפילו האסתטיקה. הדמות המרכזית בכרך השני, היער האפל (The Dark Forest), איננה מדען אלא סוציולוג בשם לוּאוֹ גִ'י, המפתח תיאוריה ולפיה היקום דומה ליער אפל "שאורבים בו אינספור טורפים לא ידועים". כל כוכב לכת החושף את מיקומו הופך לטרף פוטנציאלי, וכדי לשרוד נדרשת זהירות רבה.

לוּאוֹ גִ'י מתמנה מטעם האו"ם לכהן כאחד "הפונים אל הקיר", קבוצה קטנה של יחידים המופקדים על פיתוח תוכניות למלחמה בבני שלוש השמשות. הם נקראים "הפונים אל הקיר" על שם שיטת מדיטציה בודהיסטית שכרוכה בבהייה שקטה בקיר; כי כדי לחמוק מן הסוֹפוֹנים הם עובדים ביחידות ואסור להם לחשוף את פרטי תוכניותיהם בפני איש, לרבות הרשויות שהקימו את הקבוצה. רוב התוכניות אינן מיושמות. פרדריק טיילר, למשל, שר ההגנה האמריקני בדימוס, חשב להציע לטריסולאריאנים סוס טרויאני: פצצת מימן חבויה בגוש קרח בגודל הר. בטרילוגיית שלושת הגופים, אפילו תוכניות שאינן יוצאות אל הפועל לובשות ממדים אפיים.

לוּאוֹ גִ'י, מצידו, מציע לאיים על הטריסולאריאנים כי מיקומם ישודר ליקום, וכך הוא מצליח לפחות לדחות את השמדת האנושות. תיאוריית היער האפל שלו אכן מדויקת למדי: ברומן השלישי והאחרון, קץ המוות (Death’s End), מתברר שיש ציוויליזציות מתקדמות עוד יותר מזו הטריסולאריאנית, והן מנטרות את היקום ומחפשות אותות לחיים תבוניים, וכאשר נמצאת מערכת שמש המגלה פוטנציאל מאיים הן מוחקות אותה בלחיצת כפתור; הן רואות בכך משימת ניקוי ותו לא.

חשיבה ניאו-ריאקציונרית

הראייה הפסימית הזאת של היקום, שלפיה ציוויליזציות מוכרחות להתקיים בבידוד כדי לשרוד, ממחישה עניין שעולה שוב ושוב בסדרה של לְיוּ: התנהגות מוסרית היא לוקסוס, והיא תלויה בהיעדרו של איום. הטריסולאריאנים אינם רעים – הם בסך הכול רוצים לשרוד.

אחרי עימות הרסני בין צי החלל הארצי למערכות הנשק הטריסולאריאניות, קומץ ספינות ארציות מצליח להימלט אל החלל. התוכנית היא להקים את הציוויליזציה מחדש הרחק ממערכת השמש, אבל הצוותים תופסים במהרה שהאספקה העומדת לרשות הספינות לא תספיק כדי להביא את כולן אל היעד. הראשונה לפעול על סמך ההכרה הזאת היא ספינה אמריקנית בשם "עידן הברונזה". זו משמידה את כל שאר הספינות בנשק אטומי, קוצרת את האספקה שלהן וממשיכה בדרכה. כעבור שנים רבות, בתחילתו של הכרך השלישי, ספינת "עידן הברונזה" נקראת לשוב אל כדור הארץ, שם האנושות מתקיימת כעת ומשגשגת בשלווה בזכות לוּאוֹ גִ'י, שהציל אותה מהשמדה בידי הטריסולאריאנים. אנשי ונשות הצוות של "עידן הברונזה" סבורים שיתקבלו כגיבורים, אבל עם שובם הם עומדים לדין באשמת פשעים נגד האנושות. הפעולות שנעשו בתקופה כאוטית בכדור הארץ נשפטות לפי סטנדרטים של תקופה יציבה חדשה.

דבר דומה קורה ללוּאוֹ גִ'י. כדור הארץ נהנה מיציבות משום שלוּאוֹ גִ'י ממתין ליד הכפתור, כשהוא נכון לשדר ליקום את מיקומה של טריסולאריס. אבל אחרי פרישתו הוא מואשם ברצח עם: כדי לבחון את תורת ״היער האפל" שפיתח, כדור הארץ שידר את מיקומה של מערכת שמש אחרת (מאוכלסת כנראה), וזו הושמדה אחר כך. מיד עם העברתו של לוּאוֹ מתפקידו, טריסולאריס תוקפת וכל האנושות מוגלית אל גוּלאג באוסטרליה, שם היא מידרדרת למלחמת אזרחים אכזרית. מוסר ההשכל כאן ברור למדי.

בהקשר זה, תנועות פוליטיות רדיקליות מוצגות כשוגות באשליות. הן צצות בתקופות יציבות אבל נעשות לא רלוונטיות או משנות את פניהן לבלי הכר בעתות משבר אמיתי. לְיוּ רוצה שנדע שהקומוניזם בפרט הוא רעיון גרוע. בסצנה הראשונה בבעיית שלושת הגופים, נערה בת חמש-עשרה נרצחת במאבק בין פלגים קומוניסטיים ששמותיהם כמעט זהים: המשמר האדום והאיחוד האדום. כעבור עמודים אחדים, פיזיקאי מעונה ומומת במהלך משפט ראווה משום שסירב לקבל את הטענה כי תורת היחסות של איינשטיין היא ריאקציונרית. אפילו אשתו מוקיעה אותו, לאחר שדוחקים בה לצדד ב"צעירי המהפכה". "המודל הסטטי של היקום שולל את הטבע הדינמי של החומר", היא אומרת על תורתו של איינשטיין: "היא אנטי-דיאלקטית!" בקץ המוות, האנושות נאלצת בסופו של דבר לעזוב את כדור הארץ ולחיות במערכת של כוכבי לכת מלאכותיים שהקימה. אחד מאלה הוא כוכב לכת עשוי זבל שתושביו נוכלים, קבצנים ו"פעילים פוליטיים".

בתקופה היציבה שנפתחת בזכות לוּאוֹ גִ'י, חברות אנושיות נהנות מרווחה: איש אינו צריך לעבוד אם אינו רוצה בכך, והפערים הכלכליים נמחקים. אבל כל זה הוא תוצאה של קדמה טכנולוגית ולא של מהפכה פוליטית. הדבר הטוב ביותר שמדינה יכולה לעשות הוא לתמוך במדע בדרכו להציל את העולם, אך אל לה לכוון אותו.

תמיד מסובך לחלץ את עמדתו הפוליטית של סופר מתוך עבודתו, אבל פוליטיקה היא אחד הנושאים הבולטים בטרילוגיית שלושת הגופים, והיסודות האידיאולוגיים בטרילוגיה עולים בקנה אחד עם החשיבה הניאו-ריאקציונרית בת זמננו. כתוצאה מכך, הטרילוגיה מעוררת תחושה שונה מאוד ממרבית המדע הבדיוני המערבי של ימינו (צ'יינה מייוויל, ג'ף ונדרמיר, מרגרט אטווד ואחרים), שנוטה שמאלה בדרך כלל. העניין אינו מסתכם בתיאורן של הקבוצות המהפכניות ושל תפקידה הכלכלי של המדינה. ברומנים של לְיוּ העולם המתקיים בעתיד, בעוד מאות שנים, מאורגן עדיין לפי ענפים לאומיים: אמריקה היא מעצמה הנשלטת בידי אמריקנים, סין היא מעצמה הנשלטת בידי סינים. למעשה, אפשר לקרוא את הטרילוגיה כמשל על הסכנות הגלומות בהזמנת זרים לארצך, זרים אשר עקרונות המוסר שלהם חושלו בנסיבות אלימות. הגברים הנשיים של תקופת השגשוג – ארוכי שיער, דקי גזרה ומאופרים כנשים – מוצגים כחסרי כל יכולת להתמודד עם קשיים ומצוקה. הטריסולאריאנים תוקפים ברגע שבו לוּאוֹ גִ'י מעביר את האחריות לידי אישה, משום שהם אינם מאמינים – ובצדק, כך מתברר – שיהיה לה האומץ ללחוץ על הכפתור.

האנושות בחיתוליה

תפיסתו של העולם כיער אפל היא אולי פסימית מבחינה פוליטית ומוסרית, אבל תפיסת עתידה המדעי-טכנולוגי של האנושות אצל לְיוּ אופטימית מאוד דווקא. התקופה הנוכחית איננה אחרית הימים שלנו: אנחנו כמו עולָלים למרגלותיו של גרם מדרגות ארוך. עוד נפתח ננו-חומרים בעלי קשיוּת אדירה שיאפשרו לנו לבנות מעלית לחלל. עוד נייצר טילים מוּנעים בהיתוך גרעיני שישגרו אותנו הרחק מעבר לעננת אורט. יום אחד נוכל לבנות כוכבי לכת טבעתיים מלאכותיים שיחוללו לעצמם שדות כבידה משלהם. נחיה בבתים שצורתם צורת עלים, שיתנודדו מענפי עצים מלאכותיים אדירים; לא נישא איתנו טלפונים סלולריים או מכשירים חכמים, משום שכל משטח יוכל להפוך לפי צורך למסך מידע. לְיוּ מזכיר לנו שוב ושוב את הפרימיטיביות הטכנולוגית שלנו בתארו ציוויליזציות שנמצאות שנות אור לפנינו ומשמשות לנו מודל לחיקוי. אחד הקטעים המרשימים בטרילוגיה מגיע לקראת סופו של היער האפל, כאשר צי הארץ נתקל בכלי טריסולאריאני שספינות החלל המתקדמות ביותר שלנו נראות מגושמות לעומתו: "הגשושית עוצבה כטיפה מושלמת, מעוגלת בראשה ומחודדת בזנבה, ופניה חלקים כל כך ששימשה כמחזיר אור מושלם. שביל החלב השתקף על פניה כתבנית אור חלקה… וצורתה הטיפתית היתה טבעית עד כדי כך שהצופים בה דימו לעצמם שהיא מקיימת מצב צבירה נוזלי, שלא ייתכן בו כל מבנה פנימי". אבל עד סוף הטרילוגיה, היכולת הטכנולוגית של האנושות כבר עוקפת את זו הטריסולאריאנית.

סיפוריו של צְה-שׁין לְיוּ קובצו באסופה ארץ נודדת (The Wandering Earth), ואף שהם קצרים, יש בהם אותה תפארת אדירת ממדים. באחד הסיפורים, למשל, מותמר כדור הארץ לספינת חלל כדי להימנע מהשמדה על ידי השמש, ומנוּוט לחלק אחר בגלקסיה. אחת הדוגמאות הטובות ביותר לשאפתנות המידבקת העולה מכתיבתו של לְיוּ היא הסיפור "השמש של סין", שבו סין מקימה שמש מלאכותית אדירה לפתרון שינויי האקלים. איכר בשם שׁוּי עובר מן הכפר לעיר, מוצא עבודה בניקוי חלונות, אחר כך מוצא עבודה בניקוי השמש המלאכותית, ולבסוף נעשה חוקר חלל. כל פרק בסיפור מוכתר ב"מטרת חיים" אחרת: הראשונה היא "שתה מעט מים מתוקים, עשה מעט כסף"; האחרונה היא "עוף לכוכבים, משוך את מבטה של האנושות אל מעמקי היקום". המסר ברור: סין היא ארץ האפשרויות, וכל מי שיש לו את הדחף הפנימי הדרוש יכול להצליח שם. "החברה המודרנית גדושה הזדמנויות", אומר לשׁוּי אחד משותפיו לדירה, מדען: "השמיים מלאים ציפורים מוזהבות. אולי יום אחד תושיט יד ותתפוס לך ציפור אחת, אבל רק אם תלמד לקחת את עצמך ברצינות".

הדור הקרוע

אף אחד מסיפורי הקובץ כוכבי לכת נעלמים – פרט לאלה של לְיוּ – אינו מתאפיין באותה נימה של תנופה טלאולוגית ועליונות מדעית המאפיינת את טרילוגיית שלושת הגופים ואת ארץ נודדת. מרבית הכותבים באסופה צעירים בשנים רבות מלְיוּ, יליד שנות השישים, אך נשמעים יגעים יותר. הַאו גִ'ינְגְפַאנְג (Hao Jingfang) תרמה לקובץ את המשל הפוליטי החזק ביותר. סיפורה "לקפל את בייג'ינג", כמו העיר והעיר (The City and the City) של צ׳יינה מייוויל, מותח ביקורת על המבנה המעמדי של בייג'ינג באמצעות הרעיון של כמה ערים התופסות את אותו מרחב גיאוגרפי. הסיפור מציג שלוש גרסאות של בייג'ינג, כל אחת מהן מאוכלסת בידי מעמד חברתי אחר: "מרחב ראשון", שבו חיים חמישה מיליון בני האליטה; "מרחב שני", שבו חיים 25 מיליון בני המעמד המנהלי; ו"מרחב שלישי", שבו 50 מיליון בני מעמד הפועלים. כאשר תושבי כל מרחב הולכים לישון, הבתים, המפעלים, החנויות והגנים נטרפים כקלפים ומְפנים את מקומם למבני המרחב האחר (האו מתארת את התהליך כמופע מופלא של בָּלֶט ארכיטקטוני: "גורדי השחקים קדו בהכנעה כמשרתים שפלים, עד שראשיהם נגעו ברגליהם; ואז נשברו שוב, התקפלו שוב, כופפו צווארים וזרועות. […] אחר כך החלה הקרקע לסוב. פיסות קרקע התהפכו על צירן ב-180 מעלות, משבצת אחר משבצת, וחשפו את המבנים שמעברן האחר"). בסוגיית הניידות החברתית, הסיפור נוקט עמדה הפוכה מזו שהציג לְיוּ ב"השמש של סין". המעמדות הגבוהים בחברה אינם נגישים; הם גדורים בזמן ובמרחב.

בכוכבי לכת נעלמים יש סיפורים שאפשר לראות בהם הסתייגות מדרכי הניהול והתיעוש המהיר של סין. כך למשל "עיר הדממה" מאת מַה בּוֹיוֹנְג (Ma Boyong), המבקר את ההשפעה החונקת של הצנזורה הממשלתית, וכך "הפרח של שַׁה-דְזוּי" מאת צֶ'ן צְ'יוּפַאן (Chen Qiufan), המתרחש בשֶנגֶ'ן. המספר מתאר שם כיצד בעידן הרפורמות מיהרו האיכרים לבנות מגדלים גבוהים על אדמותיהם, אבל מחירי הנדל"ן נסקו מהר כל כך עד שלא היה מי שיקנה אותם; הבניינים נותרים ריקים מאדם ומתפוררים "כחורבות היסטוריות". צ'ן הוא גם מחברו של רומן בשם גאות הפסולת (The Waste Tide), שנכתב בהשראת קהילה אמיתית של ממחזרי פסולת אלקטרונית המתקיימים כטפילים על גבי תעשיית ההייטק ב"אזורים הכלכליים המיוחדים" של סין: "בְּאי הסיליקון, אי בדרום סין שנבנה על יסודות של מִחזור פסולת אלקטרונית, זיהום האוויר הפך את המחיה במקום לכמעט בלתי אפשרית. מאבק עז מתנהל שם, תחרות על שליטה המתקיימת בין שבטים ילידיים, עובדים שהיגרו מאזורים אחרים בסין ואליטות המייצגות את הקפיטליזם הבינלאומי".

"מה הופך את המד"ב הסיני לסיני?" שואלת שׁיַה גְּ'יַה (Xia Jia) באחד המאמרים המצורפים לכוכבי לכת נעלמים. היא מחברת את נסיקת המדע הבדיוני לצמיחתה של סין, אבל מתארת את הדרכים השונות שבהן סופרים הגיבו לצמיחה. הכתיבה המד"בית מתבקשת במקום שיש בו תוכנית חלל שאפתנית כמו זו הסינית, המבקשת להנחית עוד השנה רכב חלל בצידו האפל של הירח, ועד שנת 2020 להקיף את מאדים וגם להנחית עליו חללית ורכב חלל. ועם זאת, המחברים הצעירים מודעים להשפעות המאכּלות של השגשוג על הסביבה ועל המסורת הסינית, וגם לתרבות המלחיצה והתחרותית שהוא יצר בקרב הדור הצעיר. במאמר שכותרתו "הדור הקרוע", צֶ'ן צְ'יוּפַאן כותב על החרדות שחשים עמיתיו בחברת האינטרנט שבה הוא עובד:

מעל לכול אני מזהה אצלם תשישות. […] מדאיגים אותם מחירי הנדל"ן הגואים, זיהום האוויר, חינוך ילדיהם הקטנים, הטיפול הרפואי בהוריהם המזדקנים, צמיחה והזדמנויות קריירה – הם חוששים שאם יתרונות הפריון הכלכלי שהביאה אוכלוסיית סין האדירה נוצלו כמעט עד תום […] מה שנותר להם כעת הוא סין מוכת ילודה צונחת ואוכלוסייה מזדקנת, סין שבה העול המוטל על כתפיהם כבד משנה לשנה, סין שבה תקוותיהם וחלומותיהם נמוגים.

ניק ריצ׳רדסון שימש עורך בכתב העת London Review of Books וכיום הוא עובד בחברה המתמחה בטכנולוגיות ביטחון. מאמר זה פורסם לראשונה בכתב העת, בגיליון (3)40, תחת הכותרת "Even What Doesn’t Happen is Epic".

תרגום: יניב פרקש.